משבר הקורונה פגע קשות בתחומים רבים ובעיקר בעולם התרבות, שמאז החל הגל הראשון אי שם באמצע מרץ, הוא נמצא בהקפאה. המשבר תפס את להקת 'הגבעטרון', להקת הזמר המיתולוגית מקיבוץ גבע, באחת התקופות העסוקות שלה זה שנים; ופתאום, בבת אחת, הכל נעצר. יש לזכור כי מאז ההופעה הראשונה של 'הגבעטרון' בשנת 1948 היא לא הפסיקה לשיר ולהופיע - עד שבאה, כאמור, הקורונה.
2 צפייה בגלריה
אמירה ידין
אמירה ידין
אמירה ידין
(צילום: שרון צור)
אמירה ידין, חברת גבע, היא כבר 45 שנה אחת מקולות הסופרן של הלהקה וגם אחת הדמויות המזוהות עימה. כמו אמנים רבים אחרים, גם היא מתגעגעת לימים שלפני משבר הקורונה: "לפני הקורונה הופענו מעל 150 הופעות עם ירדנה ארזי והופענו עם להקת 'הצבא האדום'. גם היינו במוסקבה. הופעות מוצלחות מאוד", מספרת ידין בגעגוע, "ממש לפני הקורונה התחברנו לחנן יובל והספקנו להופיע איתו בכמה הופעות, ואז בא חברתנו הטובה הקורונה ועצרה הכל. כל ההופעות בוטלו, והיו תוכניות להרבה הופעות. האמת, שאני לא רואה מתי התרבות חוזרת".
איך זה פתאום לא להופיע?
"'הגבעטרון' לא הפסיקה לשיר משנת 1948. זה חלק מהחיים שלנו, וכשלקחו לנו את זה - עצוב לנו מאוד. אנחנו אוהבים להופיע ולשיר. זה חסר לנו מאוד ולא רואים את האור בקצה המנהרה. אנחנו נפגשים פעם בשבוע בימי שני. אילן גלבוע, המנהל המוזיקלי, מגיע מתל אביב ואנחנו שרים שירים חדשים וחוזרים על שירים ישנים. יושבים בחוץ במרחק ונזהרים לא להדביק ולא להידבק".
2 צפייה בגלריה
אמירה ידין
אמירה ידין
אמירה ידין. "עושים את זה ללא תשלום"
(צילום: שרון צור)
איך ממלאים את החלל שנוצר?
"יש לנו בחיים עוד כמה דברים, אבל בהחלט כל הקטע של היציאה מהבית להופעות, הביחד והמפגש החברתי חסרים מאוד. אנחנו אוהבים להופיע ואנחנו כידוע עושים את זה ללא תשלום. זו לא עבודה, זה תחביב נהדר שאנחנו אוהבים. גם הקהל חסר לנו. אנחנו מרגישים בהופעות כמה הקהל אוהב את 'הגבעטרון'".

"אין תחרות"

ידין נולדה בחיפה ובגיל עשר הגיעה לגבע כילדת חוץ, לאחר שהוריה התגרשו. פועה ונחשון ידין היו האפוטרופוסים, ולימים היא התחתנה עם עודד ידין ז"ל. היא היתה אחות מיילדת בבית החולים 'רמב"ם' בחיפה במשך 25 שנה ועבדה לסירוגין גם בבית החולים 'העמק'. כמו כן ריכזה את תחום הבריאות בקיבוץ. היום, כגמלאית, היא מתנדבת בבית החולים 'העמק' בהתאוששות בחדר ניתוח, אבל כרגע היא לא מגיעה לבית החולים, שכן היא בקבוצת סיכון.
לפני 45 שנה היא הצטרפה כאמור ל'גבעטרון', אחרי שפנתה אל המנהלת המיתולוגית רינה פִירְסְטֶנברג ז"ל. "רציתי לשיר אז פניתי לרינה, שהיתה מנהלת. זה לא היה כל כך פשוט, אבל בסוף התקבלתי. היתה מכסה מסוימת ורק אחרי שמישהי עזבה זכיתי והצטרפתי", היא נזכרת.
מה סוד הקסם של 'הגבעטרון', כבר 72 שנה?
"הלהקה היא ממש משפחה. אנחנו חברים טובים. כולם. אין תחרות ב'גבעטרון' משום שאין סולואים. נוסף על כך, יש לנו קהל גדול מאוד ונאמן. הוא מרגיש את ה'ביחד' שלנו וכמה כיף לנו לשיר ביחד. וגם השירים שלנו איכותיים, גם המילים וגם המנגינות".
עם השנים הלהקה השתנתה. לא כולם כבר חברי גבע.
"נכון. בהתחלה זה שינה משהו בהרגשה של החבר'ה הוותיקים. היה קשה להכניס מישהו חדש, ובטח מישהו מבחוץ. אבל לאט לאט זה נכנס ומהוותיקים, חלק אינם בחיים וחלק פרשו כי לא רצו יותר. זה בא לאט לאט ולא בבת אחת. נשארנו אני ועוד ארבעה בנים. זה לא פשוט, אבל אין הבדל בין הגבעים והלא־הגבעים בהתייחסות שלנו אליהם והם אלינו. אנחנו גוף אחד. אין שום הבדל".
מי חסר לך, למי את מתגעגעת?
"היתה לנו חברה טובה שנהרגה בתאונת דרכים אלה האריס ז"ל. זה היה אסון נוראי וזה עוד טרי. חנוך אלבלק ז"ל מבית השיטה חסר. הוא כל כך אהב את 'הגבעטרון'. שרתי גם עם גיסי דנדי וגיסתי נעה".
מה השיר הכי אהוב עלייך?
"קשה לי לבחור. 'אור וירושלים' ו'תאורת חצר'. השירים העצובים יותר. שירים מקסימים, שצריך להקשיב למילים שלהם. בכל הופעה אי אפשר לא לשיר את 'עמק שלי', 'בת שישים' ו'ים השיבולים'. השירים האלה מקבלים המון מחיאות כפיים, כאילו אתמול יצאו. 'בת שישים' הצליח מאוד בגלל שהמנגינה יפה והוא קליט. יש עוד שיר אחד שאני אוהבת, 'גבעה אחת' של שלמה ארצי. אני אוהבת גם את המחרוזות הרוסיות. בהופעות, כשאנחנו מגיעים לשירים הרוסים, הקהל יוצא מדעתו. כולם שרים".
עד מתי תשירי ב'גבעטרון'?
"יש לי עוד הרבה שנים לשיר. אין לי תוכניות לפרישה בשום פנים ואופן. זה חלק מהחיים שלי. גידלתי ילדים עם 'הגבעטרון', שזה לא היה פשוט כל כך".