אילנה כהן בת ה־66 מעפולה, אמא ל־3 ילדים וסבתא ל־7 נכדים, אחות לשעבר במחלקה פנימית א' במרכז הרפואי העמק מקבוצת כללית, מתנדבת בשלוש השנים האחרונות במיון הילדים בבית החולים.
כמעט כל חייה, במשך 40 שנים, היא עבדה כאחות במחלקה פנימית א' וכשהרגישה מותשת החליטה לצאת לפנסיה, אך לאחר שנה בבית הרגישה שהעבודה חסרה לה.
"התגעגעתי לבית החולים שהיה בית עבורי, לאנשים שאהבתי ושאהבו אותי ולכן החלטתי להתנדב", סיפרה, "רציתי להמשיך בעשייה ובנתינה. כמובן שהרצון הראשוני שלי היה להתנדב במחלקה פנימית כי זה מה שהכרתי. אבל לא יכולתי לשוב למקום בו עבדתי ולכן הציעו לי להתנדב במיון ילדים. זה שונה ב־180 מעלות ממה שעשיתי כל חיי כי הטיפול בילדים הוא אחר. שמחתי לנסות משהו חדש והיום אני מודה על ההחלטה הזו".
צוות המחלקה לרפואה דחופה בילדים קיבלו אותה בצורה חמה ונעימה והיא השתלבה בעשייה במהירות. "אוסנת נאור, האחות האחראית, תמיד דואגת שארגיש חלק ולפיכך אני משתתפת בכל מפגשי הצוותים ואני מקבלת המון תודה והערכה על העשייה שלי", סיפרה, "אני מגיעה פעם בשבוע ונהנית כל כך. אני מחויבת לעבודה, חשוב לי להיות יעילה ולהספיק הרבה במשמרת שלי. אני נהנית להיות 'בצד השני' ולא אחות מן המניין, כי זה מוריד ממני המון לחץ, אני מגיעה ברוגע ויש לי זמן להתייחס לילדים שמגיעים ולמשפחות. חשוב לי להיות כתף תומכת ברגעים המלחיצים שהורים מגיעים עם ילדיהם למיון. גם כאן יש הרבה מטופלים שנכנסים לי ללב. למשל, ילד בן שבע חולה אונקולוגי שמגיע הרבה לבדיקות וטיפולים. יצרתי כבר קשר חם עם אמא שלו ובכל הגעה למיון אנחנו משוחחות ומתעדכנות. אני מקשיבה ומעניקה יחס עוטף שיכול להקל מאוד על המצב בו הם נמצאים".
קראו גם:
על 40 שנות עבודתה במחלקה פנימית סיפרה כהן: "אהבתי מאוד את העבודה שלי, את הרגשת העשייה והנתינה. להיות אחות במחלקה פנימית זה לא קל - העבודה מאוד אינטנסיבית, המאמץ הוא פיזי וגם נפשי, כי ליוויתי מטופלים בכל שלבי החיים. היה לי חשוב לעשות הכל על הצד הטוב ביותר כי הרגשתי שזו שליחות. הענקתי טיפול לאנשים שנמצאים במצבים של חוסר אונים, מתמודדים עם מחלות קשות וחלקן סופניות. הצוות שלנו היה כמו משפחה ואהבתי את כולם.
"יש מקרים של מטופלים שלא אשכח, היה מטופל כבן 52 שסבל ממחלה סופנית וידענו שאלו הימים האחרונים שלו. הוא היה מוקף במשפחתו האוהבת ולפני סיום המשמרת שלי הוא ביקש שאגיע להיפרד ממנו. הוא כבר הרגיש שהוא לא יהיה במשמרת הבאה שלי. זו זכות להקל ולהרגיע אדם ברגעיו האחרונים. חיבקתי את המשפחה וניסיתי לעודד עד כמה שניתן. כשהגעתי למשמרת הבאה שלי הוא כבר נפטר ודמותו מלווה אותי עד היום. יש כמובן גם רגעים משמחים יותר, כמו למשל מטופלים שפוגשים אותי בבתי קפה ומסעדות, כשהם בריאים ושלמים. הם זוכרים אותי ומודים לי על הטיפול המסור והאמפתיה. זה מחמם את ליבי".