מי שנקלע למרכז הרפואי צפון לא יכול שלא לשים לב לפסלי הבזלת שמעטרים את מרחבי המרכז הרפואי. בכניסה למיון ניצב עדר כבשים מאבן גיר לבנה ואבן בזלת וליד בניין ההנהלה ניצב פסל הלב, שהוקדש לזכרו של המנהל המייסד של מחלקת ילדים וילודים ד"ר רונלד גייגר ז"ל. 11 פסלים מרשימים ומושכי עניין כאלה שתרמה הפסלת אסתי סחייק הר-לב מפוריה עילית, מהמובילות היום בארץ בתחומה, פזורים ברחבי בית החולים.
"אבא שלי היה מנהל החשבונות של עמותת הידידים ואמי התנדבה בו וניהלה את יע"ל (ארגון המתנדבים בביה"ח)", הסבירה סחייק הר-לב את הקשר העמוק שלה לבית החולים צפון, "חשבתי לעצמי איך אני יכולה להמשיך את מסורת התרומות והמורשת שלהם ואמרתי שמה שאני יודעת לעשות זה לפסל. פניתי לד"ר ארז און, מנהל בית החולים, שנענה בשמחה ואז פניתי למשפחת מורד שנתנו לי אבנים וגם הובילו אותם לבית החולים וגם אחרי שסיימתי לפסל הם שלחו מנוף להציב את הפסלים. כל התזוזות של האבנים מהשטח ועד ההצבה שלהם בשטח בית החולים הם בתרומת משפחת מורד. גם מיה צבן, דוברת בית החולים לשעבר, ליוותה ועודדה אותי מיום הבאת האבנים לבית החולים ועד הצבתן בשטח".
כישרון נולד
סחייק הר-לב, במקור מקיבוץ גינוסר, היא תושבת היישוב פוריה עילית (74), אמא לשבעה ילדים וסבתא ל-16 נכדים. לפני יציאתה לגמלאות עבדה כמורה לחינוך גופני ומורה לתקשורת בין אישית בתיכון עמל בטבריה. אל עולם הפיסול הגיעה די במקרה לפני 12 שנים והיום הוא כל עולמה.
"צלצלתי יום אחד לחבר שלי שלמה אראל מקיבוץ משמר העמק שמתעסק בברזל ועובד עם הבן שלי שהוא נפח", היא נזכרת, "קבענו להיפגש וברגע האחרון הוא הודיע לי שהוא לא יכול להגיע כי הוא נוסע לכרתים יחד עם עוד כמה פסלים במטרה לפסל עץ אלון ולהפוך אותו לטוטם. אמרתי לו: 'גם אני רוצה' והוא אמר לי: 'בואי'. אז טסתי איתם לכרתים ולמרות שמעולם לא פיסלתי בעץ זו הייתה לי חוויה מדהימה".
בכרתים פגשה סחייק הר-לב את יובל (יובי) לופן מקיבוץ גינוסר והיא הצטרפה לסדנת הפיסול שלו וכך החלה להתמקצע. "התחלתי לנסוע יום-יום לגינוסר לסדנה של יובי. הוא לימד אותי לעשות קערות מאבן בזלת ויום אחד הוא אמר לי שיש במעלות סימפוזיון בינלאומי לפיסול, הצטרפתי אליו וזו הייתה למעשה דריסת הרגל הראשונה שלי בעולם הפיסול. האוצרת אמרה שזה נשמע לה מטורף שמישהו מוכן לבוא לעשרה ימים בלי שהם מתחייבים להציג את הפסל שלו".
חודש וחצי אחרי הסימפוזיון היא קיבלה טלפון ובו הודיעו לה שהתעשיין סטף ורטהיימר החליט לקנות את הפסל שלה 'קוביית גבינה צהובה עם חורים ולצידה עכברים. "זה ריגש אותי מאוד. נסעתי למפעל של סטף בגן הורדים. עשו שם טקס מרשים עם הצבת הפסל וזה היה בשבילי כבוד גדול שהוא קנה את הפסל שלי".
חזרה הביתה
היום הר-לב היא כבר מפסלת באבן מהמובילות בארץ, כשפסליה הרבים מפוזרים בכל רחבי הארץ - בפארק ענבה במודיעין, בירושלים, בינוח, בעמיקם, בראשון לציון, בנס ציונה ועוד.
אחד מפסליה, שהוצב ליד המושבה מגדל, הוא לזכרה של סוכנת המוסד סילביה רפאל ז"ל. "ראש המועצה הקודם של מגדל ביקש ממנו לעשות שם משהו ועשיתי אותה לזכרה. בנוסף פיסלתי פסל לזכרו של איש המוסד יוסי ג'ינו ממגדל. מאבן גדולה עשיתי כיסא שכשאתה יושב בתוכו אתה נבלע בתוך האבן. מסביבה עשיתי מוטיבים יהודיים: יונים, גפנים ואיילים. שמו את הפסל בכניסה לחפציבה, בפארק של חברת החשמל שיוסי ג'ינו ניהל בעבר".
מה למעשה הפיסול בשבילך?
"אחרי שעבדתי בכל כך הרבה חומרים בקרמיקה ובעץ, הייתה לי תחושה שאני חוזרת הביתה, אני עדיין מתרגשת מכל עבודת פיסול שאני עושה".
מאיפה את מקבלת את הרעיונות ליצירות שאת עושה?
"לפעמים אני רואה אבן ואני רואה כבר את הפסל בתוך האבן ואז אני מוציאה רק את מה שאני רואה. לפעמים יש לי רעיון ואני הולכת לבחור אבן. בפעם האחרונה ראיתי אבן וכמו שראיתי אותה אמרתי זה יהיה כיסא שלמה המלך, ועכשיו אני בתוך העשייה שלה. לפעמים אני רואה אבנים שאני אומרת האבן כל כך יפה שלא בא לי לגעת בה. יש אבנים שאני רק מלטפת כי הן כל כך יפות. אני רואה כבר את הצורות בתוך האבן ואני רק נותנת להן ליטוף או מבליטה, אבל לא מפסלת".
שייכת לצפון
לפסל באבן זו לא עבודה פשוטה וסחייק מספקת הצצה איך זה נראה. "אני לא צריכה מוזה כי אני בתוך זה כל הזמן", היא מדגישה, "אני חיה את זה בלילה וביום ואני רק מחכה שיבוא הבוקר שאתחיל לפסל. זו עבודה פיזית מאוד קשה. אני עובדת עם דיסקים, פטיש, אזמלים ומלטשות. אבל יש בה המון סיפוק".
קראו גם:
את מתפרנסת מזה?
"לא. רוב הדברים אני עושה בהתנדבות, אנשים צוחקים מזה. אני פנסיונרית יש לי די והותר להכנסתי בחיי. הפיסול כל כך משמעותי בחיים שלי. אומן רוצה בסופו של עניין שיציגו את העבודות שלו. אז העבודות שלי מוצגות וזה הדבר הכי מספק".
איך זה להיות אמן במקום כמו עמק הירדן?
"החוגים של האנשים שאני מסתובבת איתם מאוד מעריכים את העבודה שלי. נולדתי בכנרת ולכן אני לא רואה את עצמי עוזבת את הכנרת. הצבעים והנוף של הכנרת הכחולה והירוק של הירדן נותנים לי השראה. אני שייכת לצפון, למים ולשדות וגם לאנשים כאן. זו הרגשה של חיבור".