סמ"ר עדי לנדמן ז"ל ושי תמיר מיקנעם עילית היו החברות הכי טובות. מהסוג ששום דבר ביקום לא היה יכול להפריד ביניהן. ואז הגיע ה־7 באוקטובר 2023 וניפץ את החלומות המשותפים שלהן לכבוש יחד את העולם.
לנדמן ז"ל, מפקדת התצפיתניות במוצב נחל עוז, נפלה בקרב במהלך מתקפת הפתע של חמאס באותה שבה ארורה ומאז תמיר חיה בלי החצי השני שלה. חיים שנעים סביב געגוע וכאב של אובדן.
חיבור מטורף
המפגש הראשון של לנדמן ז"ל ותמיר היה בלהקות הצעירות של יקנעם. תמיר היתה בכיתה ו' ולנדמן ז"ל בכיתה ה' ומיד נוצר ביניהן חיבור טוב. אחרי שנה דרכיהן התפצלו, אך הן נפגשו שוב כשלנדמן ז"ל הצטרפה ללהקה הבוגרת של צעירי יקנעם. "מהרגע ששוב היינו יחד באותה להקה הקשר שלנו נהיה חזק עד הסוף", סיפרה תמיר, "החברות החזקה שלנו נבעה מהאהבה המשותפת לעולם המשחק ולעולמות הבמה. שתינו אהבנו לרקוד, לשחק ולעבוד ביחד. היה לנו גם חלום גדול ומשותף להגיע לעולמות הבמה. גם החזרות ב'צעירי יקנעם', בהן היינו המון ביחד, קירבו אותנו. כך גם הפכנו להיות חברות גם מחוץ ללהקה למרות שאני גדולה ממנה בשנה. זה היה חיבור מטורף".
כמה מטורף?
"כל היום היינו אחת עם השנייה. אין יום שהעברתי בלי לדבר עם עדי. היינו צמד חמד, שזה אומר שידענו את כל הסודות אחת של השנייה. היינו הולכות יחד להצגות ולמחזות זמר כמו 'השנה היפה בחיי' ו'הלהקה'. בכל יום שישי כשעדי הייתה חוזרת הביתה מהצבא היינו הולכות לשבת בעגלת קפה. כל פעם במקום אחר. פשוט אוהבות להיות ביחד. כשהיינו נפגשות היינו עושות שעה של סיבובים ברכב ברחבי העיר, שרות שירים ביחד ורק אז חוזרות הביתה".
אלו שירים?
"כל השירים של דיסני מ'פרוזן' (לשבור את הקרח) ושירים מ'הלהקה'".
ספרי מי הייתה עדי?
"גוש של אור. מדהימה. בהתחלה היא נראית ילדה כל כך ביישנית אך ברגע שהיא הייתה מתחילה לדבר היית מתאהב. כל מי ששמע אותה מדברת רצה אותה לתמיד ולהיות איתה כל הזמן. עדי הייתה חברה הכי אמיתית. האדם הכי טוב שפגשתי. מעולם עדי לא עזבה אותי. לא עזבה לי את היד וכל הזמן אמרה לי: 'יש לך אותי'. כשהיינו יחד תמיד הרגשתי ביטחון ושיחד איתה אוכל לכבוש את העולם. היה לה שקט כזה. היא ידעה להקשיב. לא תמיד היא חיפשה לענות אלא פשוט הייתה כתף להישען עליו. עדי גם הייתה אדם מצחיק עם חוש הומור וצינית בטירוף. מכל דבר היא ידעה לעשות בדיחה".
לא ענתה
באוגוסט 2022 התגייסה לנדמן ז"ל לצה"ל לתפקיד תצפיתנית בגדוד 414, חיל הגנת הגבולות. היא יצאה לקורס פיקוד וכשלושה שבועות לפני ה־7 באוקטובר 2023 היא הגיעה למוצב נחל עוז והחלה בחפיפה לתפקיד מפקדת התצפיתניות.
"בבוקר ה־7 באוקטובר הייתי בבית. עדיין חיילת בסדיר. אני מתעוררת לקראת השעה שמונה מרעש של מטוסים", מספרת תמיר על היום בו האדמה רעדה, "שאלתי את עצמי מה קרה שיש ביום שבת מטוסים. זה היה נשמע לי מוזר. ביקנעם לא היו אזעקות. לקחתי את הנייד וראיתי שיש לי המון הודעות. גם מהצבא כתבו לי לחזור לבסיס. הבנתי שיש אירוע בדרום ושיש חדירה של מחבלים. מיד שלחתי הודעה לעדי. היא כמובן לא ענתה. ניסיתי להתקשר אבל השיחה מיד התנתקה. שלחתי לה הודעה: 'עדי, רק תגידי לי שהכול בסדר וזהו'".
דאגת?
"חשבתי חיובי. דיברתי עם חברים משותפים כדי להבין מה קורה. זה היה מוזר שעדי לא ענתה. אחרי כשעתיים שלחתי הודעה לאחיה התאום ליעד. שאלתי אותו אם היא יצרה קשר. הוא השיב לי שהיא כתבה הודעה בשעה שש בבוקר שהכול בסדר ומאז הם לא שמעו ממנה. פה חלחל לתוכי הפחד ומאותו רגע רק חיכיתי שתענה".
מתי נופל האסימון שאולי קרה לה משהו רע?
"התקשרתי לחברות שלי שמשרתות כתצפיתניות ושאלתי אותן אם יש קשר עם מוצב נחל עוז. הצטרפתי לקבוצות בפייסבוק ובווטסאפ של משפחות חיילים מנחל עוז. היו שם מלא דיווחים. חלק שאלו כל הזמן איפה התצפיתניות, חלק אמרו שפינו אותן וחלק אחר אמר שהן עדיין במוצב. היו כל מיני שמועות. התחלנו להעלות תמונות של עדי ושאלנו אם מישהו שמע או ראה או דיבר איתה. במשך כל יום שבת היא לא ענתה ופה התחלנו להבין שהמצב לא טוב".
בבית משפחת לנדמן ביקנעם עילית התקבצה המשפחה והחברים כדי להבין איפה עדי. הוקם סוג של חמ"ל שהתקשר לכל מי שרק היה אפשר כדי לקבל תשובות. אלו היו ימים נוראיים של חוסר וודאות.
"במשך כל השבוע הראשון שאחרי ה־7 באוקטובר לא ידענו מה עם עדי. הייתי אצלם בבית מהבוקר עד הערב. לא הצלחתי לישון בלילה. לא יכולתי לאכול. הייתה לי תחושה שאני מתחילה לאבד את הנפש התאומה שלי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. רציתי לשתף אותה וכל הזמן התפללתי שיחזירו לי אותה. רציתי להאמין שהיא מתחבאת והיא עוד מעט תחזור. בשלב מסוים גם עלתה האפשרות שאולי היא חטופה".
עיניים נפוחות
ביום שבת, כשבוע אחרי המתקפה, בשעה 01:30 הגיע הצבא להורים של לנדמן ז"ל לבשר להם את הנורא מכל. "אח שלה התקשר אלי ואמר לי בטלפון שתי מילים: 'עדי מתה'. כשראיתי שהוא צלצל אלי, עוד לפני שעניתי לו, הבנתי. הרגשתי שהלב שלי התנפץ. אמרתי לו שאני באה. ניתקתי את השיחה והתחלתי לצרוח. צרחתי מכאב. בכי של צרחות. בחיים שלי לא הרגשתי כאב כזה. ההורים שלי התעוררו והיו איתי. עדי הייתה בת בית אצלנו. בשבילם זה היה כמו לאבד בת. הלכנו לבית של עדי וזה היה קשה. היה מורכב. הרבה מאותו לילה אני לא זוכרת. העיניים שלי היו נפוחות מבכי. הבנתי שלא אשמע אותה יותר ושלא אצחק יותר כמו שצחקתי. אבדה נפש כל כך טהורה בעולם הזה. זה כואב".
מתי עיכלת שעדי ז"ל לא תחזור?
"אחרי השבעה. בשבעה אתה עטוף וגם ניסיתי להיות בשביל המשפחה. פתאום אחרי השבעה הייתי קצת לבד ואז הבנתי שאין. שזהו זה. שלא אראה אותה יותר ולא אשמע אותה יותר. אחרי השבעה זה התחיל להיות אמיתי".
הימים חולפים ומה קורה איתך?
"אין בנאדם שמכיר אותי יותר מעשר דקות ולא שמע על עדי. אני ממש מנסה להשמיע את הסיפור שלה כל הזמן. כמה שזה לא היה צריך להיות הסוף שלה וכמה היה לה להוכיח בחיים האלה. לקחו לה את החיים בגלל שלא הקשיבו לילדות האלה. הן לא סתם בתצפית. לא סתם שמו אותן שם. כואב שלא הקשיבו להן. עדי יכלה לשבת איתי היום אם רק היו מקשיבים להן. זה מתסכל. הדבר היחידי שהיו צריכים לעשות היה להקשיב להן. עדי אמרה לי שחם בגזרה ושהמחבלים מתקרבים לגדר. למרות שהיא לא הייתה שם הרבה זמן היא הבינה מהר שמשהו קורה".
ראית את הסרטון מה־7 באוקטובר 2023 שבו היא מופיעה במיגונית בנחל עוז?
"בוודאי. ראיתי אותו בטלגרם יומיים אחרי ה-7 באוקטובר. רואים בסרטון את עדי עם הטלפון. זה היה מפחיד לראות את הסרטון וגם מזעזע. זה להבין שהילדה הזאת, רק בת 19, שומעת יריות ומחבלים ועדי שלי מעולם לא חשבה שתעבור דבר כזה. אני לא יכולה לתאר מה עבר לה בראש כשהיא ידעה שיש מחבלים דקה ממנה. כמה פחדה ומה חשבה שיהיה. זה מזעזע".
למדתם משהו מהסרטון על הרגעים האחרונים שלה?
"בהתחלה חשבנו שהיא הייתה במיגונית, אבל כשהיה חשד לחדירת מחבלים היא הוקפצה לחמ"ל כדי לתפעל את האירוע. אחרי כמה חודשים נודע לנו שהיא לקחה את תפקיד המפקדת עד הסוף. כשהיא הייתה בחמ"ל היא כל הזמן דאגה לחיילות שלה שבמיגונית. היא שמה את עצמה בצד ודאגה רק להן. עדי הייתה גיבורה. דמות של אישה ושל מפקדת שידעה איך לתפקד במצבים כאלה. אני גאה בה מאוד".
משפחה מדהימה
יותר משנה חלפה מאז נפרדה מחברתה הכי טובה ותמיר מחפשת כל הזמן איך להנציח אותה. "הוצאנו מדבקות עם תמונה של עדי ועם המשפט: 'תהיה קרן האור במקומות חשוכים' כי המשפט הזה מתאר אותה. היא פשוט הייתה קרן אור. יש המון פעילויות שעושות המשפחות של התצפיתניות. שבוע שעבר היה פסטיבל 'שעת תה' לזכרן בגבעת ברנר".
קראו גם:
איפה היא הכי חסרה לך היום?
"בלעדיה זה קשה. אני מרגישה שלמדתי לחיות מחדש בשנה האחרונה. לאבד מישהו כל כך קרוב זה קשה, במיוחד שזו עדי. היא הייתה אדם לא מהעולם הזה. מלאכית שנשלחה. היא הצילה אותי כל כך הרבה פעמים בחיי. היא הייתה חברה מושלמת. לא הייתי צריכה יותר. החוסר הוא ענקי. אני מרגישה כאילו לקחו לי צלע מהגוף, שכל החיים שלי התנפצו לי. אני מנסה ללמוד מחדש איך להיות ומה להיות. בכל החלטה שלי אני שואלת את עצמי מה עדי הייתה אומרת. אני מבקשת ממנה המון: 'תני לי סימן. אני צריכה אותך'. אני מרגישה שהיא מלווה אותי. אני יודעת שהיא לא תעזוב אותי".
איך הקשר עם המשפחה שלה?
"המשפחה של עדי מדהימה. אני לא יכולה לתאר מה הם עוברים ואיך זה לאבד בת ואחות. זה מזעזע לאבד ילד. זה נורא. אמא ואבא של עדי הם הגיבורים שלי. הדרך שהם מתמודדים, דואגים לילדים ומצליחים לחיות ולנשום זה לא מובן מאליו בכלל. כל ההערכה שלי אליהם. אני אוהבת אותם. הם המשפחה השנייה שלי".
תגשימי את החלום המשותף שהיה לכן לכבוש את עולם הבמה? עדיין חולמת לככב במחזות זמר?
"החלום בהחלט עדיין קיים, אבל העתיד עוד לפניי. אצטרך לחיות ולראות".