300 ימים חלפו מאז פונו תושבי קיבוץ מנרה מבתיהם עם פרוץ המלחמה והמצב בשטח עגום. הקיבוץ הצמוד לגבול עם לבנון ספג את מספר הפגיעות הרב ביותר מבין היישובים בצפון.
"אנחנו ממשיכים לקבל בכל שבוע הודעות על עוד ועוד מבנים שנהרסים", מספרת לוטם יניב בן ישי, חברת הקיבוץ, "יש לנו שתי שכונות שכל הבתים בהם הרוסים וכן מבני ציבור נוספים שנפגעו. יותר מ-50 אחוז מהקיבוץ נפגע".
הקהילה בקיבוץ מנרה המונה כיום כ-250 איש מפוזרת ברחבי הארץ. יניב בן ישי שנמצאת עם ילדיה בקיבוץ כנרת, לא ראתה את ביתה כבר תשעה חודשים מאז שפונתה ממנו בתחילת המלחמה.
"אני לא הייתי בקיבוץ מאז ה-7 באוקטובר, ואני לא היחידה, רוב הקהילה לא עלתה לקיבוץ. יש כמה אנשים שלא הצליחו להתאפק ועלו לראות את הבית שלהם. היה יום אחד שבו הצבא אישר למי שרוצה להגיע במסגרת שעות קצרה. היה צריך להירשם מראש ועדיין אני ועוד כמה מהקהילה לא הגענו".
מבני הציבור שהיוו את לב הקהילה, ספגו פגיעות קשות. "חדר האוכל והכולבו שלנו נפגעו וגם מבני ההנהלה ומבני חינוך שהם המוקדים החברתיים של הקהילה. כל בית של משפחה שנפגע זה כאב לב. אלו אנשים שרמת הייאוש וחוסר הוודאות לגבי העתיד עבורם היא עוד יותר גדולה, ואצלנו מדובר על כמעט חצי מהקהילה. יש לזה השלכות על היום שאחרי, איך חוזרים ומי יחזור".
עד כמה את מתגעגעת לקיבוץ ולבית שלך?
"זה געגוע עז שקשה להסביר אותו במילים. זה להתגעגע למשהו שעזבת בחופזה ושאתה לא יודע מתי תחזור אליו. הילדים שלי מתגעגעים מאוד. אנחנו מתגעגעים לנוף ולמזג האוויר, אנחנו כרגע בעמק הירדן וחם פה. במנרה קר כמעט תמיד. אנחנו מתגעגעים לבית שלנו ולמיטה שלנו ולמקלחות שלנו ולהרגלים שהיו לנו בימי שישי ושבת בבוקר".
הכאוס כללי
לדברי יניב בן ישי המצב מייאש. "אנחנו תלושים", היא מתארת, "אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר וכמה זמן זה יימשך. אנחנו מנותקים מאורחות החיים שלנו, מהקהילה שלנו, מהחברים והשכנים. זה קשה להיות בסיטואציה הזאת וזה מייאש במובן הזה שאנחנו נושאים עיניים ואין כל כך למי. הכאוס הוא כללי. לצד זה הרוח של הקהילה מאוד חזקה. אנחנו עושים הרבה מאמצים לשמור על הקהילה שלנו להיפגש, לדבר, לחשוב ביחד. להחזיק את עצמנו ולייצר ריפוי משותף גם במצב ההזוי הזה".
את בעד מלחמה כוללת שתמוטט את חיזבאללה, או בעד הסדר?
"אני מודה שהאמון שלי בזה שיש בכלל אופציה למלחמה כוללת או למיטוט החיזבאללה הוא נמוך מאוד. אני רואה איך אנחנו מסובכים בעזה וזה בלתי נסבל. אני יודעת שבלבנון יהיה עוד יותר נורא. אני כמו כל עם ישראל, לא מסוגלת יותר לשאת את האבדות, הטרגדיות והמוות של כל כך הרבה אנשים צעירים ומשפחות שמתפרקות. אני לא מסוגלת לחשוב על זה בהקשר של מערכה בצפון למיטוט החיזבאללה. מצד שני אני גם לא מאמינה בהסדר אז אני לא יודעת איך פותרים את הדבר הזה. בתור מי שגרה עד עכשיו על הגבול אני יודעת שחייב לקרות משהו כדי שנחזור הביתה".
את מתכננת לחזור הביתה כשתיגמר המלחמה?
"זאת שאלה שאין לי עליה תשובה, אני כן יכולה להגיד שמנרה היא הבית שלי לתמיד, אבל אין לי תשובה לגבי מה יהיה, אני לא יודעת איך ומתי המלחמה תיגמר. בלי קשר הקיבוץ צריך ממש שיקום פיזי לפני שאפשר יהיה לחזור".
קראו גם:
כמה זמן ייקח לשקם אותו?
"אנחנו מעריכים שמינימום שנה אבל יכול להיות יותר".
נאור שמיע, יו"ר צוות צח"י, דואג לקהילה במסגרת תפקידו מאז יומה הראשון של המלחמה. הוא משתדל להגיע לבקר בקיבוץ כמה שיותר, ולמרות המצב הקשה הוא מביע אופטימיות זהירה. "יש הרבה עזובה והרס בקיבוץ. בערך 75 אחוז מהבתים בקיבוץ נפגעו. זה לא משהו שאתה יכול להתרגל אליו אבל זה המצב. אנחנו אופטימיים שנחזור ונשקם את הנזקים ונמשיך הלאה. רוב חברי הקיבוץ הוותיקים יחזרו", אמר באופטימיות.