בבוקר יום שלישי ה־12 בדצמבר קמו יוספה ויגאל מלדסי מעפולה עם תחושת מועקה בלב. הדאגה לגורל בנם רס"ן רועי, מ"פ בגולני, שנלחם יותר מחודשיים בעזה לא נתנה להם מנוח. באותו ערב התחושה הרעה התאמתה כשהחיילים דפקו על דלת ביתם ובישרו להם את הנורא מכל: בנם נפל בקרב בצפון רצועת עזה.
"אני וגם יגאל בעלי הסתובבנו בתחושה לא טובה כל היום. בעבודה אמרו לי שבאותו יום הייתי אפורה. משהו לא היה טוב", משחזרת יוספה את אותו יום נורא. "חזרנו הביתה עם אותה חרדה נוראית של החודשיים וחצי האחרונים, כשאנחנו יודעים שהוא בעזה ובסכנה תמידית. בערב התכתבתי עם עדן, החברה של רועי, ושאלתי אותה מה נשמע ואם יש חדש, והיא אמרה לי 'אין חדש, וכל עוד אין חדש זה טוב לנו'. אחרי שניתקנו את השיחה יגאל היה חסר מנוחה, הוא שמע ידיעות על בניין שהתמוטט עם לוחמי גולני והמון הרוגים. אמרתי לו: 'יגאל, לא מדברים על זה בחדשות, אז כנראה שאין שום דבר, בוא לא נלחיץ את עצמנו'. ואז הוא קם לדלת ואמר לי: 'ספי, החיילים פה'. פתחנו את הדלת והוא צעק לחיילים 'תגידו לי, הוא נהרג?'. הבת הצעירה אוריה בת ה־11 עמדה במטבח ורעדה. כולנו היינו בהלם. באותו רגע התהפכו לנו החיים".
היה מאוד מחויב
רס"ן רועי מלדסי ז"ל היה מפקד פלוגה בגדוד 13 בחטיבת גולני, בן 23 בנופלו. בקרב הקשה בסג'עייה בו נהרג, נפלו גם מפקד הגדוד סא"ל תומר גרינברג ז"ל ועוד שמונה לוחמים. "סיפרו לנו אחר כך שזה היה אירוע מאוד קשה", אומרת האם, "כוח אחד נתקל במחבלים ונפגע, ורועי היה בכוח שהגיע לחלץ אותם. כנראה שגם פעולת החילוץ הסתבכה וצלפים ארבו להם מלמעלה. הקשר של רועי היה לפניו, הם היו בסמטה והוא אמר לקשר שלו לעבור אחורה. הקשר לא הבין למה, כי הוא היה הולך תמיד קדימה, אבל הוא מילא את הפקודה, ואז רועי נהרג מצרור. הקשר סיפר לנו אחר כך שבכך ניצלו חייו".
השיחה האחרונה של רועי ז"ל עם הוריו הייתה במוצאי שבת, נר שני של חג החנוכה, שלושה ימים לפני האירוע בו נפל. "הוא התקשר ואמר לנו 'אמא, אבא, אהובים שלי, חג שמח, מה שלומכם'. הוא יצא לתדלק את הכלים והתקשר אלינו לאחל חג שמח ולהגיד 'אני אוהב אתכם'. הוא כרגיל היה חיובי ושמח ומאיר פנים. הוא תמיד היה קורן מאושר, אף אחד לא היה יכול לדעת שהוא בא מימים קשים של לחימה".
מלדסי ז"ל נלחם בעזה מיומה הראשון של המלחמה ולא הרשה לעצמו אפילו לקפוץ לביקור קטן בבית. "הוא היה יכול לבוא הביתה כמ"פ, אבל אמר שעד שאחרון החיילים שלו לא יוצא הביתה אז גם הוא לא יוצא. הוא היה מאוד מחויב. היה לו מאוד חשוב ומשמעותי לתת דוגמה אישית לחיילים. שלושה שבועות לפני האירוע נסענו אליו ופגשנו אותו. הם היו אמורים לצאת ביום שישי מעזה ואנחנו היינו כבר מוכנים עם הבישולים והצידניות. למחרת ב־11 בבוקר הוא התקשר ואמר שאנחנו יכולים לבקר אותו בבא"ח נח"ל בערד. נסענו כמובן, בעלי יגאל הגיע מבית הכנסת, ארזנו הכל ויצאנו לדרך. זה היה מפגש מדהים, היה מאוד מרגש לראות אותו אחרי כל כך הרבה זמן. גם עדן החברה שלו הייתה איתנו, ותומר ואוריה האחים שלו. בסוף הביקור הוא אמר שהם חוזרים רק לילה למחרת לעזה, אז אפשר לבוא לבקר אותו גם למחרת. חזרנו לעפולה, ולמחרת בבוקר קמנו ובישלנו לו את האוכל שהוא אוהב. הכנתי שני סירי קובה ושניצלים ושווארמה, ואת כל מה שהוא אוהב. נסענו אליו ונפגשנו בנתיבות, הוא אכל מהאוכל שלי והיה כזה שמח וצחקנו. זה היה מפגש מקסים, לא ידענו שזה יהיה המפגש האחרון איתו. לפני שנה בדיוק, לפני שנכנס לתפקיד מ"פ טירונים בבא"ח גולני, הוא קיבל שלושה חודשים חל"ת ונסע עם החברה שלו לתאילנד לחודש וחצי. הם מאוד נהנו ואני שמחה שהוא לפחות הספיק לראות קצת עולם וליהנות".
הצטיין ונשאר צנוע
רועי ז"ל התחנך מגיל 14 בפנימייה הצבאית לפיקוד בבית הספר הריאלי בחיפה וכבר אז, מספרת האם, ניתן היה לזהות בו את המחויבות לשירות משמעותי. "הוא היה מאוד חכם וידע את הדרך שלו. בגיל 14 הוא פשוט בא והודיע לנו שהוא נרשם למיונים לפנימייה הצבאית בריאלי. אנחנו לא הבנו מאיפה זה בא לנו, אבל הוא היה מאוד נחוש ועבר את כל המיונים שלב אחרי שלב. מתוך 1,500 נערים שהתמודדו, נבחרו בסוף 56 והוא היה ביניהם".
בסיום לימודיו, על אף שהוצעו לו אפשרויות מפתות כמו קורס טיס, שלדג וסיירת מטכ"ל, העדיף רועי להתגייס לגולני. "הוא אמר שהוא רוצה ללכת לתרום תרומה משמעותית איפה שצריכים אותו, הוא לא חיפש את היוקרה. המפק"צ שלו בפנימייה נפצע בצוק איתן באסון הנגמ"ש, וממנו רועי קיבל את הרעל לגולני והוא התגייס לגדוד 13".
עד כמה הוא היה גאה לשרת בגולני?
"גאה מאוד. הוא כל כך אהב את מה שהוא עשה. הוא לקח את כל התפקידים הכי מאתגרים ועשה אותם בצורה לא פחות ממושלמת. גילינו המון דברים במהלך השבעה, כשאנשים באו וסיפרו איזה מפקד הוא היה: דוגמה ומופת לאחריות אישית, מאוד ערכי ורודף צדק. הוא לא היה מוכן שיפגעו בחיילים, והם התייחסו אליו כמו לאבא. הוא היה דמות של אבא עבורם. הדרך הצבאית שלו הייתה מאוד מרשימה. בכל שלב הוא הצטיין אבל תמיד נשאר צנוע, הוא לא היה מספר לנו והרבה פעמים היינו מוצאים את תעודות ההוקרה מגולגלות בתיק עם הבגדים המלוכלכים. אבא שלו היה לוקח את התעודות וממסגר אותן".
"הוא היה ילד מושלם, הביא לנו נחת מהרגע הראשון שהגיע לעולם, אף פעם לא היו התנגדויות ו־ויכוחים. הוא היה כזה ילד טוב, כל מה שהיית מדבר אתו הוא תמיד היה מבין ומאוד בוגר", מספרת האם, "הוא כל הזמן דאג לכולם ואהב את כולם, הקשר שלו עם האחים שלו היה קשר אוהב".
איך אתם מתמודדים עכשיו עם האובדן?
"במהלך השבעה היו פה מאות ואפילו אלפי אנשים. זה היה מרגש לראות שרועי נגע בכל כך הרבה אנשים. אחרי השבעה נשארנו בבית עד שבוע שעבר, כי רצינו להרגיש את המשפחה הגרעינית. להבין איזה אסון נורא קרה לנו. ביום שישי האחרון כבר הרגשנו שהאסימונים נופלים ושהכאב גדול. מצאנו את עצמנו בוכים בלי הפסקה ביום ובלילה. זה נורא קשה. אנחנו כל כך כאובים, לא מאמינים שאלוהים לקח לנו אותו. זה כל כך לא הוגן. זה חור גדול בלב, כל המשפחה בהלם גמור ובכאב גדול. זו תחושה של חורבן בבית, יש לנו אמנם עוד ילדים ויש בשביל מי לחיות ולהישאר חזקים, אבל לקחו לנו את היהלום שלנו. אנחנו לא מעכלים עדיין שהוא איננו ומחכים לו שיחזור".
חלם על בית במושב
יש צוואה או מסר שהוא השאיר אחריו?
"אנחנו לא יודעים עדיין אם הוא השאיר משהו כתוב, כי עוד לא החזירו לנו את כל הציוד שלו. אני יודעת שבחייו הוא היה איש מאוד חיובי ושמח ורודף צדק וערכי, זה מה שבעצם הוא הותיר לנו: את הדרך שלו המאוד ייחודית. את האחריות ומסירות הנפש. אלה דברים שבטוח יישארו לנו לעולמים".
מה הוא אהב לעשות, איזה תחביבים היו לו?
"הוא כל הזמן היה בצבא, אבל מאוד אהב לטייל בארץ. בכל הזדמנות בשבתות שהוא היה בבית הוא והחברים מהריאלי היו לוקחים פק"ל קפה ונוסעים כל פעם למקום אחר ומטיילים במפלים ובנחלים. בשנים האחרונות הם היו הולכים בכל שנה לפסטיבל התמר במצדה. הוא היה ילד שמח, אהב את החיים, כל הזמן היה צוחק ומאושר. כמפקד הוא מאוד דרש מהחיילים שלו, הם אומרים שהוא היה מאוד קשוח. לנו קשה לשמוע על רועי שהוא קשוח כי אנחנו לא מכירים אותו ככה, הוא היה הכי רך לב".
איזה חלומות היו לו?
"הוא רצה ללמוד ולהתקדם בחיים. הוא אמר שהוא יגור במושב ושיהיו לו בעלי חיים והמון ילדים. הוא היה איש מאוד פשוט, אלו היו החלומות שלו. מאז שהוא היה קטן כל המשפחה תמיד היו אומרים 'הוא יהיה ראש הממשלה'. היו לו עיניים כחולות גדולות חכמות כאלה והוא כל הזמן היה שואל שאלות. לימים, כשהיינו בשבעה, הביאו את ספר המחזור שלו מהריאלי והיה כתוב שם שהוא חושב להיות ראש ממשלה, ואז זה פתאום התחבר לי. גם הרבה קצינים ומפקדים שלו אמרו שהוא נועד לגדולות. הוא היה משהו נדיר בדרך הפיקודית שלו ובצניעות שלו, איך שהוא הוביל את הלוחמים למצוינות. תמיד היה חשוב לו לשמור על כולם. הוא דאג לחיילים כל כך. באה מישהי בשבעה ובכתה. אמרה לי 'את לא מבינה כמה הילד שלך היה מלאך'. היא סיפרה לי שרועי כבר שנה וחצי בכל יום שישי עושה לה קניות בשבת. הוא היה אצלה בביקור בית וראה שאין להם מה לאכול, ומאז מידי יום שישי הוא היה עושה להם קניות לשבת מכרטיס האשראי הפרטי שלו. ככה הוא היה, היה אכפת לו תמיד מכולם".
קראו גם:
המסר שהכי חשוב ליוספה מלדסי להעביר לאחר שחוותה את האובדן הפרטי שלה, הוא להמשיך ולשמור על אחדות בעם. "אנחנו אמנם לא רואים טלוויזיה מאותו אירוע, אבל אני שומעת שאנשים מדברים ששוב התחילו כל המתחים והמלחמות האלה בעם ישראל בין פלג אחד לפלג אחר, ואני שואלת את עצמי אם רועי הלך לשווא. כואב לי הלב, כי הייתי רוצה שכן תהיה אחדות בעם ישראל, שנהיה ראויים להקרבה ולמסירות הנפש הזאת שהוא והחברים והחברות שלו הקריבו".
ביום ראשון השבוע חזרה יוספה לעבודתה כמנהלת הגיל הרך במועצה האזורית משגב עם ההבנה כי אין ברירה וחייבים להמשיך בידיעה שגם רועי ז"ל היה רוצה את זה. "הרגשנו שאנחנו שוקעים בימים האחרונים ואמרנו שאסור לנו לשקוע, כי רועי לא היה רוצה שנשקע. אנחנו מנסים להרים את עצמנו, לחזור לכמה שעות לעבודה עם כל הקושי. אין ברירה, החיים חזקים, ואני לא הייתי רוצה לאכזב אותו, כי הוא הגאווה הגדולה שלנו ואני כל כך אוהבת אותו. אנחנו מנסים לגייס כוחות, מאוד קשה לנו, זה חורבן אמיתי. אבל חזרתי לעבודה ואני עושה מאמץ, אין מה לעשות. מסע ארוך עוד לפנינו".