באפריל 1947 עזבה בתיה (פקר) בר את בית הוריה בכפר יהושע והצטרפה לפלמ"ח, פלוגות המחץ של ארגון 'ההגנה'. למושבניקית הצעירה מעמק יזרעאל, שגדלה לתוך המאבק להקמת מדינה יהודית, היה ברור שהיא צריכה לתרום למאמץ הלאומי שיבטיח את קיומו של היישוב העברי. בארץ, אז פלשתינה, עוד שלטו הבריטים וההתנגשויות האלימות עם האוכלוסייה הערבית היו בשיאן.
שנתיים לאחר שהצטרפה לפלמ"ח השתתפה בר במבצע האחרון של צה"ל במלחמת העצמאות - מבצע 'עובדה' לכיבוש הנגב הדרומי והעיר אילת. באותו מבצע, שהסתיים עם הנפת הדגל המפורסמת של אברהם 'ברן' אדן, היתה בר האלחוטאית בשיירת הקומנדקרים והג'יפים המפורסמת של חטיבת הנגב שנעה לכיוון אילת.
בר בת ה-91 (בעוד שלושה חודשים תחגוג יום הולדת 92) מתגוררת היום בקיבוץ גשר שבמועצה האזורית עמק המעיינות. השבוע, 72 שנה אחרי המבצע האחרון בו השתתפה, היא חזרה לימי הפלמ"ח, לרגעים הקשים והשמחים מתש"ח ולתחושות שמלוות אותה היום כשהיא מביטה מהצד על מה שקרה למדינה שרבים מחבריה חרפו נפשם למען הקמתה.
שירות משמעותי
בתיה לבית פקר נולדה בכפר יהושע בשנת 1929 לשני הורים ממייסדי המושב, חיה ומשה זכרם לברכה. היא אחות קטנה לעודד ז"ל, מראשוני הפלמ"ח שנולד בשנת 1924 ולמרדכי ז"ל שנולד בשנת 1926, גם כן פלמ"חניק, שנפל בהתרסקות מטוס ליד עזה בשנת 1950 בזמן ששירת בנח"ל. אחות גדולה לרוני ז"ל, ילידת 1934, שלפני כשבוע נפטרה מסיבוך של נגיף הקורונה ולשי ארזי (אחיה עברתו את שם המשפחה) יליד 1936, שמתגורר עד היום במשק בכפר יהושע.
"החיים אז לא היו קלים, אבל לילדים היה נהדר בכפר", היא נזכרת, "משפחה חמה. ההורים היו ציונים מאוד. בבית הספר בכפר התעסקנו המון בטבע ובכל יום שישי היינו מביאים קצת כסף עבור תרומה לקק"ל כדי שתרכוש אדמות. הייתה תחרות בין הכיתות מי תתרום יותר כסף. הקשר בין היישובים בעמק היה דרך רכבת העמק, שהשעות שלה היו גמישות. לא ידענו מתי היא באמת תגיע. לצד זה הביטחון והיחסים עם הערבים היו חלק משמעותי בחיים שלנו. את הבריטים פחות הרגשנו בכפר כי לא היינו יוצאים ממנו. זו תקופה שפחדנו מהערבים. אמא של בן כיתתי נהרגה על ידי ערבי שירה בה ליד הרפת. הם מדי פעם ניסו לתקוף את כפר יהושע".
כשסיימה את לימודי התיכון היה לבר ברור שהיא מצטרפת לפלמ"ח. זו לא הייתה בכלל שאלה. "שני האחים הגדולים שלי שירתו בפלמ"ח. ובכלל היה לנו ברור שצריך לתרום לכלל, לציונות ולמדינה שבדרך", סיפרה, "האופציות היו להצטרף להדרכה או ללכת להתיישבות או להכשרה. אני הצטרפתי להכשרת כפר גלעדי יחד עם שתי חברותי מכפר יהושע גילה פרידלנסקי ז"ל ואמונה 'אמה' בן שץ ז"ל".
באפריל 1947 הגיעה בר לקיבוץ כפר גלעדי והחלה לעבוד במשק. את ערב כ"ט בנובמבר 1947, בו עצרת האומות המאוחדות החליטה על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל, היא זוכרת היטב. "בבוקר של אותו יום בילינו בשייט באגם החולה. כשחזרנו לקיבוץ אמרו לנו להיות בכוננות כי יש הצבעה חשובה באו"ם על הקמת המדינה. בינתיים הלכנו לישון באוהלים. לא היה לנו שם רדיו ופתאום התחלנו לשמוע צעקות של שמחה, שירה וריקודים. החבר'ה בכפר גלעדי הכו בסירים וזה עשה רעש גדול. אמרו לנו שהחליטו באו"ם על הקמת המדינה ושבטח מחר תתחיל מלחמה. ואכן בבוקר כבר שלחו את הבנים ללוות שיירות".
כצעירה חדורת מוטיבציה, שהושפעה רבות מאחיה הגדולים שהשתתפו בכמה מבצעים של הפלמ"ח, העבודות במשק לא תאמו את שאיפותיה לתרום למאמץ הלאומי להקמת המדינה. שבועיים לאחר שפרצה מלחמת העצמאות דרשה בר לקבל תפקיד משמעותי. "לא רציתי להמשיך לעבוד סתם בקיבוץ. רציתי לעזור במלחמה. פניתי למפקד המחלקה שלי והוא שלח אותי לקורס אלחוטאיות-מורס. הוא נערך בקיבוץ שפיים תחת סודיות גדולה. הייתי היחידה מהגליל, כל השאר היו מאזור תל אביב. הקורס נמשך כחודש ובסיומו נשלחתי למטה פלוגה ט' של חטיבת יפתח".
רגעי קושי וייאוש
בתום הקורס הצטרפה בר לגדוד השלישי של הפלמ"ח, לפלוגה ט' שתפסה את הגליל העליון המזרחי. מקום מושבה היה בשלושה בתים סודיים בקיבוץ כפר גלעדי. היא ואלחוטאית נוספת מהקיבוץ חילקו ביניהם את המשמרות סביב מכשיר המורס. "זו היתה עבודת פרך", היא נזכרת, "הקשר עם שאר הכוחות נעשה בשעות קבועות. הייתי מקבלת מברקים מוצפנים ממטה הגדוד שישב בקיבוץ איילת השחר ומעוד מקומות, מפענחת ומעבירה למפקד. כשהייתי צריכה לשלוח מברק - קודם הייתי מצפינה אותו ורק אז שולחת. זו לא עבודה פשוטה לקלוט את כל הצפצופים האלה. אסור היה לפספס דבר כי חשוב שהמברק יהיה מדויק. היו אז הרבה פעולות והיה מתח נוראי. זכור לי שכשתקפו את כפר סאלד היה לחץ גדול".
איך הרגשת כאלחוטאית?
"הרגשתי שאני עושה דבר חשוב מאוד. זה היה תפקיד משמעותי".
ב-20 באפריל 1948 פלוגה ט' של הגדוד השלישי של הפלמ"ח יצאה לפעולה שמטרתה לכבוש את מצודת נבי יושע (מצודת כ"ח). ערב לפני הפעולה הייתה בר במשמרת ליד מכשיר המורס ובמהלכה קיבלה מברק בו נמסר שיש לשלוח לפני החשיכה את חיילי הפלוגה לתל חי, להתארגנות לקראת יציאה לכיבוש נבי יושע.
"העברתי את המברק למפקד המחלקה שלי וגם נפרדתי מהחבר'ה לפני שיצאו לפעולה. כיבוש נבי יושע היה מהקרבות הקשים במלחמת העצמאות. המלחמה הזו לא הייתה מתוכננת וגם לא היה לנו ניסיון קרבי. הלכתי לישון ולמחרת בבוקר כשהתעוררתי אמרו לי שקרה דבר נוראי וההתקפה נכשלה. הרבה חבר'ה מההכשרה שלי נהרגו. הייתי המומה. באירוע הזה נהרגו דוד צ'רקסקי ('דודו' משירו של חיים חפר י.ו) שהכרתי ופילון פרידמן, בחור מוכשר מאוד, שהיה מפקד של מחלקה של ניצולי שואה. היינו במצב רוח נוראי. זו הייתה תקופה שלא היינו בטוחים שננצח. זה היה אירוע שהשפיע עלי מאוד. 22 חבר'ה צעירים נהרגו בלילה אחד. זה נורא. היו גם הרבה פצועים ופגועים בנפש. בכל התקופה הזו חשבתי המון גם על האחים שלי שנלחמו ונמצאו במקומות אחרים בארץ".
התרוממות רוח
ביום שישי, ה' באייר תש"ח ה-14 במאי 1948, הייתה בר בתל אביב. היא בדיוק הלכה בכיכר צינה דיזנגוף כשמהרמקולים ברחוב בקע קולו של דוד בן גוריון עם המשפט: 'אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת-ישראל'. "כשבגן גוריון הכריז על הקמת המדינה הייתה הרגשה של התרוממות רוח. הרגשה יותר משמחה. זו הגשמת חלום של דורות. זה היה אומץ בלתי רגיל של בן גוריון. מצד שני התקופה שבה בן גוריון הכריז על הקמת המדינה הייתה קשה. היינו בעיצומה של מלחמה. היו המון תקופות של ייאוש כי המון משימות נכשלו".
"כשבגן גוריון הכריז על הקמת המדינה הייתה הרגשה של התרוממות רוח. הרגשה יותר משמחה. זו הגשמת חלום של דורות"
בתחילת יוני 1948 הוסכם על הפסקת אש. בר הייתה אז קשרית בקיבוץ כפר בלום והיא ניצלה את ההפוגה כדי לעזוב את הגליל העליון והצטרפה למטה הפלמ"ח, שם שובצה למטה חטיבת הנגב, שבה אחיה עודד שירת. היא השתתפה במבצע 'עשר המכות' (מבצע יואב) שמטרתו הייתה פריצת הדרך אל הנגב המנותק ודחיקת הצבא המצרי ממנו. המבצע נחל הצלחה. לאחריו השתתפה בר כאלחוטאית במבצע עובדה. היא הצטרפה לכוחות שנעו בקומנדקרים וג'יפים דרך מצפה רמון, לשדה אברהם ולכיבוש אילת. "כל המסע לכיבוש אילת היה מסע שכולו הרגשה של התגשמות כל המאמצים. תגמול על שנה וחצי קשים של סבל. זה היה השיא. ניצחנו כי תוך כדי המלחמה הצלחנו להתארגן יותר טוב, הגיע נשק מצ'כיה וצברנו ניסיון".
להשקיע בחינוך
בתום מלחמת העצמאות ועם פירוק הפלמ"ח הועברה בר למטכ"ל ברמת גן עד שחרורה מהצבא ב-1 בינואר 1950. היא לא חזרה לכפר יהושע, אלא הגיעה לקיבוץ גשר בעקבות חברים ובו הכירה את אפרים 'דובי' בר ז"ל. בשנת 1951 הם נישאו ונולדו להם ארבעה ילדים. עם השנים נולדו להם 13 נכדים ו-12 נינים, הגדולה בקרוב תתגייס לצה"ל.
"אני מרגישה שותפה מלאה להקמת המדינה. בכוחות הנפשיים, בהתלבטויות וברגעי הייאוש. אני מסתכלת על המדינה כאילו היא אחד מהילדים שלי. כאילו זו יצירה אישית שלי. כל בני משפחתי היו שותפים למאמץ להקים את המדינה. האחות הגדולה של אבי עלתה לארץ כבר בשנת 1911", היא מספרת בגאווה, אך מנגד יש לה בטן מלאה על איך שהמדינה מתנהלת היום. "היום לא מדגישים מספיק את חלקו של הפלמ"ח בהקמת המדינה. למה? בגלל פוליטיקה. אני פחות שומעת על הפלמ"ח ויותר על האצ"ל והלח"י. זה מכוון. כל אלה שהיו שותפים בגופם להקמת המדינה, הם והצאצאים שלהם, נשארו מיעוט. יש השמצות נוראיות על הפלמ"חניקים. אומרים שאנחנו חושבים את עצמנו לאיזו אליטה. זה לא נכון. אנחנו אנשים שתרמו לחברה ולמדינה. זה מה שעשינו. לפי דעתי בלי הפלמ"ח לא הייתה קמה המדינה ולא היו קמים כל היישובים שהארגון הקים. אני לא רוצה שישכחו את הפלמ"ח. בספרי הלימוד שמלמדים בקורסים של העליות החדשות באולפנים לעברית, היחס שנותנים בספרים לפלמ"ח, לאצ"ל וללח"י הוא לא בפרופורציה הנכונה לפי מה שעשה הפלמ"ח. אני שמחה שיש לנו מדינה. זה הישג עצום, אבל הכול נהרס עכשיו".
מה היית רוצה לשנות במדינה?
"עד לפני מספר שנים הייתי שלמה עם המדינה. הייתי בהחלט גאה בהישגים שלה. בזמן האחרון זה התהפך. מי שעומד בראש ההנהגה נוהג לא בסדר כלפי הרבה דברים. אני רוצה שישקיעו הרבה יותר בחינוך. זה הדבר המרכזי. שישקיעו בחינוך של האנשים שיחיו במדינה בעתיד".