לפני כשבוע חזר גבי בורנשטיין, יו"ר ועד היישוב עדי שבעמק יזרעאל, ממסע התרמה בדובאי. בורנשטיין יצא למסע במסגרת עמותת 'THE NEXT STEP - הצעד הבא', עמותה לקטועי גפיים.
בין שלל הפעילויות שמקיימת העמותה היא עורכת מדי שנה גם מסע רכיבה על אופניים למען קטועי הגפיים, שבו משתתפים רוכבים ישראלים ואמריקאים. המשלחת מתכנסת בדרך כלל בישראל, אך הפעם, בימי הקורונה, הוחלט לעשות זאת לא פחות מאשר בדובאי. בורנשטיין, שעבר מסע יוצא דופן עם המשלחת, חולק איתנו את החוויות.
"יצאנו ביום ראשון לפני כשבועיים לדובאי וחזרנו כעבור שבוע. האמת, שעדיין לא התאוששתי. ייקח לי הרבה זמן להתאושש מהחוויה הזו", הוא אומר יום לאחר הנחיתה.
בורנשטיין (57), נשוי ואב לשלושה, מציין כי כלל לא תכנן לצאת לדובאי והצטרף רק לאחר שארז כהן, אחד המארגנים, ביקש זאת ממנו. בורנשטיין, שאיננו קטוע גפיים, הוא רוכב אופניים מיומן. "אפשר להגיד שגויסתי למשימה על ידי ארז", הוא אומר. "מדובר במסע שנתי שמתקיים בכל שנה בישראל. החבר'ה רוכבים על אופניים רגילים. הם נעזרים בפרוטזות מיוחדות שנבנות עבורם, שתורמים אמריקאים משקיעים בהן סכומים של 300-400 אלף שקל. מדובר בארגון מדהים והיה לנו ליווי לאורך כל הדרך של רופאים ופרמדיקים. היתה שם התגייסות מטורפת".
כ־130 איש יצאו למשלחת, שכללה כאמור רוכבים אמריקאים וישראלים. "היו שם בסביבות שבעים רוכבים אמריקאים חרדים", מספר בורנשטיין, "כולל נשים. בערב הם הסתובבו בבתי הכנסת עם כובעים ובבוקר רכבו על אופניים. למעשה רכבנו חמישה ימים. היו שם רוכבים בכל הגילים, מילדה בת 13 שנקטעה לה הרגל בתאונת דרכים ועד בחור בן שבעים שאיבד יד במלחמת יום כיפור. חבורה מאוד מגוונת. חוץ מזה היו פעילויות כמו טיולי טרקטורונים, קארטינג, פיינטבול וארוחת ערב עם הקהילה היהודית. זה היה מחזה סוריאליסטי. מצד אחד המזרקות של דובאי, שזה משהו מטורף, ומאחורה הבורג' ח'ליפה; ומולנו מופיעה להקה חסידית. לא משהו שיכולתי לחשוב שאחווה ואראה בחיי".
"אגרוף בבטן"
על ההשפעה של המסע הוא אומר: "שום דבר לא הכין אותי למה שאחווה שם. כשנפגשנו שוב עם הקבוצה הישראלית בשדה התעופה, כבר אחרי זמן קצר זה היכה בי בחוזקה. אגרוף חזק בבטן. הבנה ברורה שאני חוזר שונה ממה שיצאתי. שלא משנה מה חשבתי וכמה דמיינתי, זה לא קרוב אפילו. המגע הזה עם הרוכבים הקטועים כביכול, אבל בהחלט האנשים הכי שלמים ומחוברים שאני מכיר -
לראות אותם שם, איך הם דוחפים ותומכים אחד בשני, היה עוצמתי. להסתכל איך הם מפרקים את היד או הרגל היה מצד אחד הזוי, ומצד שני כל כך הכניס לפרופורציות", הוא אומר. "פתאום אתה רואה אנשים שלא מתביישים בכלום. חלקם אפילו משוויצים בפרוטזות שלהם. מבחינתם זה לא מוגבלות ולא מגבלה. הם כל כך שלמים בחיים שלהם והם מאתגרים את עצמם ברמות מטורפות. לרכב בדובאי שבעים-שמונים קילומטר בחום של יותר משלושים מעלות זה לא מובן מאליו, והם עשו את זה כמו גדולים. אנשים שהמושג 'קושי' מבחינתם הוא לא אופציה. אנשים שאופטימיות עבורם זו דרך חיים ודרך מחשבה, שיוצרת את המציאות שבה הם מתנהלים יום יום".
מה הכי הפתיע אותך במסע הזה?
"כל מי ששואל אותי אני אומר לו שהדבר שהכי לא ברור לי אחרי שחזרתי הוא מי נתן יותר ומי קיבל יותר. אני לגמרי לא משוכנע שנתתי יותר מאשר קיבלתי. קשה לתאר מה שהיה שם. את החיבור וההתגייסות של כולם. נוצר קשר חזק עם החבורה הזו וברור לי שהוא לא ייפסק. קשר ארוך טווח, לא משהו שייגמר מחר".
מה לקחת מהמסע הזה?
"מעבר לפרופורציות, אני עדיין לא יודע בדיוק מה לקחתי איתי הלאה. חזרנו בתחילת השבוע ואני צריך עוד לעכל את החוויה הזו, אבל ברור לי שהיום אני קצת אחר. אני מנסה לא להראות, אבל אני כל כך מתרגש שזכיתי לחוות את המסע הזה. אני רוצה להאמין שזה לא יישאר בגדר חוויה חד־פעמית, אבל אין לי ספק שהמסע הזה ילווה אותי בשארית חיי".
עוד כתבות בערוץ - חדשות מיינט העמק