לפני כשלושה שבועות קיבלה קורן בורוס, תלמידת כיתת י"ב בבית הספר 'אורט בן גוריון' בעפולה, תעודת הצטיינות על פעילותה בתחום החברתי - לאחר שהובילה כרכזת צעירה את תוכנית בית הספר 'גשרים לשלום', שמפגישה בין יהודים לערבים. התעודה מסמלת עבור בורוס סוג של ניצחון אחרי תקופה לא פשוטה, שכללה תאונה דרכים קשה, שממנה היא עדיין מתאוששת. "אחרי כל מה שעברתי, זה היה מדהים", היא אומרת. "זה נתן לי כוח מטורף להמשך הדרך".
בורוס בת ה־17 מעפולה - בת למשפחת בורוס שבבעלותה 'בני מיקס', אחת החברות המובילות לאירועים וחתונות בצפון - עברה את התאונה לפני כחודשיים, בטיול שטח שיצאה אליו עם בת דודתה. אחרי התאונה הזו, החיים כבר לא נראו אותו הדבר. "זה קרה ב־16.8", היא מספרת. "נסעתי עם בת דודה שלי לטיול קטן בשדות על כלי שטח ('רייזר'). יש לי רישיון ואני הכי אחראית וזהירה שיש. אני מאוד פחדנית, וזה גורם לי להיות זהירה עוד יותר. התאונה לא היתה צפויה. לא נסעתי מהר, זה פשוט קרה מבהלה. הגעתי לפנייה והיו שם רכבים שעצרו על הנתיב שלי, לא הייתי ערוכה לזה ונבהלתי. אני לא יודעת מה בדיוק קרה שם, אבל תוך שנייה מצאנו את עצמנו הפוכות.
"מתוך אינסטינקט לשמור על הפרצוף הוצאתי את היד החוצה ופשוט ריסקתי אותה. לקח לי כמה שניות לקלוט שעברנו תאונה, ואחר כך עוד כמה שניות לקלוט את שלולית הדם שהיתה סביבי". בת דודתה של בורוס יצאה ללא פגע מהתאונה, אך קורן פונתה באמבולנס למחלקת הטיפול הנמרץ בבית החולים רמב"ם, ועוד באותו יום נכנסה לניתוח חירום. "הייתי בהכרה בכל האירוע של התאונה עד שטשטשו אותי באמבולנס, שלא ארגיש את הכאבים. אבל האמת שמרוב כאבים ובהלה כבר לא הרגשתי כלום. באותו רגע לא היה אכפת לי מכלום, רק צעקתי שיסדרו לי את היד ושאבא שלי עכשיו יכעס עליי. לא רציתי לאכזב אותו. הוא נתן לי לצאת לטיול הזה והוא האכיל את עצמו ברגשות אשם על כל מה שקרה. היה לו קשה להכיל את זה".
"בנו לי את היד מחדש"
מאותו רגע נכנסה בורוס לחודש מטורף, שכלל שלושה ניתוחים קשים בשבוע אחד. "כשראיתי את היד בתאונה היא היתה פשוט שמוטה למטה. ראיתי רק את האגודל לא ראיתי את האצבעות בכלל, והייתי בטוחה שהן נפלו. זה היה ממש חמור. אחד המנתחים אמר לאמא שלי שזו התאונה הכי קשה שיצא לו להיתקל בה. באותו יום כבר הכניסו אותי לניתוח של 16 שעות. עוד כשהייתי בהתאוששות נכנסו לחדר שלי איזה עשרים רופאים. כשאני כולי מטושטשת שאלתי את אחת המתמחות מה קרה שכולם נכנסו ביחד, והיא אמרה שהכל בסדר. אבל בזמן הזה הפרופסור במחלקה כבר הלך להורים שלי ואמר שהוא ממש לא אוהב את איך שהאצבעות נראות, וחייבים להכניס אותי בהול לניתוח שני" - היא משחזרת את רגעי האימה שעברה. "אני שומעת שכולם סביבי ואת הטלפונים לבנק הדם".
מה הרגשת באותם רגעים?
"בתוך תוכי הייתי ממש מפוחדת, אבל למרות שהייתי מטושטשת ומסטולה מכל מה שנתנו לי לשיכוך כאבים, עדיין הייתי ערנית למצב. אמרתי לעצמי שאני חייבת להראות שהכל בסדר בשביל אמא ואבא, כי הם היו ממש שבורים. ממש פחדתי עליהם ועל המשפחה".
הניתוח השני ערך כחמש-שש שעות, אבל התקווה שאיתו יסתיים הפרק הראשון במערכה ובורוס תתחיל להתאושש ולהשתקם התבדתה מהר מאוד. "כשיצאתי מהניתוח הייתי בחדר המתנה ושוב כשכולי מטושטשת שמעתי את הרופאים עושים סיכום ניתוח. הרופא אמר קטיעה של אצבע חמישית, אבל לא הבנתי אם שמעתי נכון או שדמיינתי. אמא שלי מאוד כעסה שהם עשו את זה לידי ואמרה להם שזה התפקיד שלה להגיד לי את זה ולא שלהם, כשאני מטושטשת אחרי ניתוח", היא מספרת וממשיכה, "כשאבא נכנס אליי שאלתי אותו 'אבא, איזה אצבע קטעו לי?' הוא אמר שלא הורידו שום אצבע; אני לא יודעת אם בשביל לשמור עליי או שהוא באמת לא ידע. כשאמא נכנסה שאלתי אותה שוב 'אמא, איזה אצבע קטעו לי?' והיא כבר אמרה לי 'את האצבע החמישית, את הזרת'".
איך הגבת?
"הגבתי די בסדר. אמרתי לה, אוקיי. כל המפרקים באצבעות נשברו. אפשר להגיד שבנו לי את היד מחדש, ממש מאפס. הם נכנסו לפרט הכי קטן ביד. אצבע אחת הם הצליחו להציל ועוד שתי אצבעות הם פשוט שחזרו מאפס, כאילו נולדתי מחדש".
בורוס עוד לא הספיקה להתאבל על האצבע, ומהר מאוד הובהלה לניתוח נוסף. "שמו לי משהו על היד שפשוט משתיק אותה, כדי שלא ארגיש את הכאבים. הייתי צריכה שיעזרו לי לקום, להתקלח, כי לא יכולתי לעשות כלום. כשהאחות הרימה לי את היד שמתי לב שקצות האצבעות ממש כחולות ונלחצתי נורא. זה קרה ביום שבת והמנתחים לא היו. המתמחה צילם למנתח את היד והוא נתן הוראה להתחיל לחמם את היד. חשבו שאולי זה מהמזגן, אבל בסופו של דבר התברר שהיה עוד סיבוך ונחסמו העורקים ביד. מצאתי את עצמי משבת בבוקר עד הערב פשוט מחכה שיגידו לי מה קורה. לא הצלחתי להוציא מילה מהלחץ. המשפחה ישבה איתי ויום שלם שרר מתח נוראי. אף אחד לא פצה פה".
כשנכנסה לניתוח השלישי היא כבר לא ידעה איך תצא ממנו. "כשהם הובילו אותי לחדר ניתוח הם עצרו באמצע והמנתח אמר להורים שלי מילה אחת, שלא אני ולא הם נשכח לעולם: 'תתפללו'. מילה שאפשר לקחת אותה להרבה מקומות".
אחרי השיקום היד תחזור לתפקד כרגיל?
"אי אפשר לדעת. אני מקווה שכן. השבוע הצלחתי בפעם הראשונה להחזיק משהו עם האגודל והאצבע, וזה היה מאוד מרגש. אני צריכה ללמוד הכל מחדש. זה כמו ילד קטן שלומד ללכת. מי שעושה איתי את הריפוי בעיסוק אמרה לי קורן, אני רואה עתיד טוב, היד שלך תיראה יפה, את תצליחי; וזה מחזק. בטיפול האחרון, כשהצלחתי להרים פקק ולשים על הבקבוק, היא צילמה אותי ואמרה לי שבעתיד היא תראה לי את ההבדלים, וזה נותן לי תקווה".
מאיפה האופטימיות להתמודד עם מה שעברת?
"בכל תקופת האשפוז השתדלתי לשמור על אופטימיות. כשבאו לבקר אותי כולם היו בהלם מהתמודדות שלי. אני גם עושה הרבה שיחות עם פסיכולוגית, כדי שזה לא יתקוף אותי בעתיד. כשאני מסתכלת לאחור אני לא יודעת איך הצלחתי לעבור את השבוע ההוא ואת כל התקופה הזו. כאילו קיבלתי כוחות. ניסיתי גם על הדרך לחזק את כל מי שמסביבי, ולא רק את עצמי. גם הפסיכולוגית אמרה לי שיש בי יכולות מטורפות שהיא לא פגשה לפני כן. הרגשתי כמו בסרט, שכל החיים פתאום נעצרים בבום. קיבלתי בתקופה הזו פרספקטיבה על החיים. ברגע שהצלחתי להתרומם מהמיטה בעצמי אמרתי תודה לבורא עולם שככה זה נגמר ושאני בכלל מצליחה לעמוד על הרגליים. אז לא רק שלא מצאתי זמן להתאבל, במרכאות, על מה שקרה, אלא אפילו לא חיפשתי את המקום הזה או את המחשבות של למה דווקא אני, כי לפעמים קורים דברים בחיים ואין מה לעשות. עובדה שאני כן יכולה לעשות דברים גם בלי הזרת. כל יום אני אומרת תודה שלא נפצעתי בראש או בגב. זה היה יכול להיות הרבה יותר גדול".
"הרגשתי שהחיים שלי נעצרו"
בכל זאת יש משהו שממנו היא חוששת. "תמיד הייתי במקום של להנהיג", היא אומרת. "אני אוהבת לקחת על עצמי אחריות והחלום שלי היה להיות מפקדת בצבא. עכשיו, אחרי התאונה, יש חשש שהצבא לא ירצה לגייס אותי; אבל גם אם לא, אני אלך להתנדב".
אין ספק, היא מעוררת השראה בכוח ההתמודדות שלה. מה שעברה מיום התאונה יש אנשים שלא עוברים בחיים שלמים. את היכולת הזו היא מוכנה להעביר הלאה, למי שזקוק. "יש מישהו שעבר תאונה לפני שנה עם אופנוע. הוא לקח את זה קשה מאוד. כשהוא שמע עליי ואיך אני מתמודדת, הוא רצה לדבר איתי. מיד הסכמתי וביקשתי שיעבירו לו את המספר שלי. אם תהיה לי הזדמנות להעביר הלאה את מה שעברתי, אני לא אהסס".
כעת, כשקיבלה תעודת הצטיינות, היא יכולה לסמן 'וי' קטן-גדול על התקופה הקשה שעברה. "המורה שאלה מי רוצה להתנדב כרכז צעיר בתוכנית 'גשרים לשלום'. אמרתי לחברה שלי בואי נתנדב, ולא באמת ידעתי שזה יתפתח בצורה כזו. מרגע שנכנסתי לזה לקחתי את זה לידיים ברצינות גדולה. הייתי מאוד נוכחת במפגשים והיה חשוב לי שזה יצליח. נסעתי להדרכות, שם לימדו אותנו איך להוביל פרויקטים ומפגשים".
במסגרת התוכנית, שהתחילה לפני שנתיים, היתה כיתתה של בורוס נפגשת פעם בכמה שבועות עם כיתת י' בבית הספר 'אורט בוסתאן אל מרג', מהכפר נין. התוכנית הצליחה מעבר למצופה, ובורוס אומרת כי הקשרים בין התלמידים נשמרו עד היום. "נפגשנו פעם אצלנו ופעם אצלם והיינו צריכים לחשוב בכל מפגש על פעילויות שיחברו בינינו. הצלחנו לעשות את זה בגדול. במפגשים הייתי מסתכלת מהצד ורואה איך כולנו מצליחים לפתח שיחות, וזה היה אושר גדול לראות את זה. עד היום אנחנו בקשר.
"זה היה מיזם שבו היינו צריכים להכין פעילויות שיתרמו לחברה, והיתה תחרות בין בתי הספר של 'אורט' ברחבי הארץ. אנחנו הכנו משחקי קופסה לילדים חולי סרטן בבתי חולים, ובמיזם השני כתבנו שיר בערבית, בעברית ובאנגלית שנקרא 'שיר לשלום', והלכנו להקליט אותו. נפגשנו עם הסולן של להקת 'התקווה 6', עמרי גליקמן, והיה ממש מדהים. בתחרות זכינו במקום הראשון. ממש התלהבו מהרעיונות שלנו", היא מספרת. "היו ילדים שהגיעו לתוכנית הזו עם דעות קדומות, ומהר מאוד כל זה התנפץ. הם ראו שאפשר למצוא נושאי שיחה משותפים גם עם הצד השני, וזה היה מדהים. דרך הפעולות האלה אפשר להביא לדו־קיום בינינו".
בעקבות התוכנית הזו נבחרה בורוס לייצג את בית הספר 'אורט בן גוריון' בטקס 'הכוכבים של אורט', שבו מוענקות תעודות הצטיינות לתלמידים ולרכזים ברשת 'אורט' על פעילות בולטת בתחום החברתי-ערכי וההתנדבותי. שם קיבלה את תעודת ההצטיינות. "תמיד הייתי פעילה חברתית, בכיתה ובבית הספר. המנהלת שלי אמרה שהייתי יד ימינה של המחנכת. אחרי התאונה הרגשתי שהחיים שלי נעצרו. פתאום, מזו שנותנת עזרה, אני הופכת להיות זו שמקבלת עזרה. אז לקבל את התעודה היה מרגש. לא בגלל התעודה עצמה, כמו ההרגשה שעשיתי משהו והצלחתי בו".