ביום שלישי שעבר, 53 ימים מאז תחילת המלחמה, קיבלה משפחתו של סמל שקד דהן מעפולה, לוחם חיל השריון שנעדר מאז ה־7 באוקטובר, את הבשורה המרה על מותו של בנם ועל כך שגופתו חטופה בידי החמאס בעזה.
ביום שני השבוע קמו בני המשפחה משבעת ימי האבל, כשלנגד עיניהם עומדת המטרה להשיבו הביתה ולהביאו לקבר ישראל. "אני אפעל בכל כוחי על מנת שנביא את שקד אל מקום קבורתו. רק ככה נוכל לסגור את המעגל שאנחנו כמהים אליו", אומר השבוע האב השכול שמעון.
חלום בלהות
שקד דהן (19), לוחם בגדוד 77 של חטיבה 7, היה בבוקר השבת השחורה ההיא בחזית הקרב לבלימת מתקפת הפתע של חמאס. הטנק שבו נהג נפגע ממטען צד, שהרג את דהן. באותו בוקר אביו שמעון ואחיו הבכור תומר היו בעיצומו של טיול ברומניה, כאשר האב התעורר מחלום בלהות שבו ראה את בנו נופל בקרב.
"בשעה 6.15 בבוקר, 20 דקות לפני תחילת המתקפה הרצחנית של חמאס, אני מתעורר בבהלה ומספר לבני תומר על החלום, שבו אני מסתכל דרך החלון, מרים את עיניי השמיימה ורואה נחיל ענק של מטוסים בצבע שחור", מספר האב, "חלמתי שהם חולפים להם במין גיחוך כזה: 'אנחנו עוברים אתכם חופשי'. אני מסתכל למטה אל הקרקע ורואה כתישות נוראיות, ואחת מהן הייתה יוצאת דופן עם מסר שהטנק של שקד נפגע. תומר אמר לי 'מה החלומות האלה על הבוקר כשאנחנו באנו ליהנות ולכיף'. וככה הלכתי עם התחושה הזאת של החלום. אחרי 20 דקות תומר אמר לי: 'אבא, אתה לא יודע מה קורה בארץ, בפרט בעזה'".
השיחה האחרונה של שמעון עם בנו הייתה שלושה ימים לפני אותה שבת ארורה. "הוא נשאר בערב סוכות בבסיס ואחר כך יצא לארבעה ימי רגילה. ביום חמישי הוא חזר לבסיס כדי לסגור את החג. נפגשנו ביום רביעי בשעות הצהריים, ישבנו במתחם בעפולה, אכלנו, צחקנו, דיברנו והתחבקנו. דיברנו קצת על התספורת הקצוצה שהוא החליט לעשות. ביום חמישי הוא חזר לבסיס ובאותו ערב טסנו לרומניה. ביום שישי שלחתי לו הודעה מה המידות של הבגדים שהוא לובש, הוא שלח לי את המידות, וזו הייתה ההתכתבות האחרונה בינינו".
סרטונים קשים
בבוקר ה־7 באוקטובר הגדוד של שקד תפס מוצב בגבול עם עזה. "הוא עלה לכוננות עם שחר. זו כוננות בשגרה, הם מתעוררים בחמש בבוקר, מחממים מנועים, בודקים זיוודים ואת מצב הנשקים. הגדוד שלהם תפס את הגזרה הצפונית עד הדרומית של עוטף עזה, והוא היה במוצב בין נירים לניר עוז שנקרא 'הבית הלבן'. הם החלו לנוע קדימה מבלי לקבל עדיין שום הודעה בקשר מהחמ"ל. תוך כדי תנועה על הציר, שקד שלח לחבר טוב שלו מכפר תבור הודעה בווטסאפ: 'אשכרה, גשם סגול, נשבע'. בעגה הצבאית זה שם קוד להתקפה ארטילרית כבדה ביותר. שלחתי לו הודעה 'שקד תשמור על קור רוח, תחזור אליי', אבל היא לא נפתחה. הם התחילו לנוע דרומה עד שקיבלו הודעה מהחמ"ל לחזור ולנוע צפונה. תוך כדי ההתקדמות הצמידו להם מטען מגנט למדף הנהג. שקד נפגע ממנו תוך כדי ירי נוסף של נ"ט, שכנראה פגע במיכל הסולר והדמים את הטנק".
הטנק הפגוע של שקד תועד בסרטונים שהופצו על ידי חמאס ברשתות החברתיות, והאב הבין שבנו נפגע ונפל בקרב. "ראיתי כמה סרטונים וניסיתי להצליב מידע. הצלחתי לזהות את שקד, אבל לא באופן מוכח ומדויק. משם הדברים התחילו לנוע כבר לכיוון הצבא. כבר אז הייתה לי תחושה קשה. אני ידעתי שהוא מת באותו יום. כתבתי דברי הספד יומיים אחרי האירוע וקראתי אותם ביום הקריעה, ביום שהתחלנו לשבת שבעה".
במשך 53 ימים שקד נחשב לנעדר והמשפחה הייתה בחוסר ודאות. "זו הייתה תקופה מוטרפת, אבל לא הייתה לי שום תקווה ששקד חי וחטוף. בגלל החלום שחלמתי ובגלל ההרגשה ומעוד הצלבות שעשיתי של סרטונים שהופצו ברשת. אמנם הסרטונים לא מראים בוודאות שזה שקד, אבל הייתי מאוד ברור ונחוש לומר לתומר שזה הוא".
ההודעה הרשמית על נפילתו של שקד הסירה את כל הספקות. "הגיע מידע מודיעיני מאוד מדויק וברור שסיפק את הצבא ואותנו, וזה סגר לי את ה־0.1 אחוז. בעצם ידעתי ב־99.9 אחוז שהוא לא בין החיים, והייתי צריך רק את הנקודה בסוף השורה. הרב הראשי החליט שאנחנו אמורים לשבת שבעה, וכך עשינו".
ההחלטה של האב לשבת שבעה הייתה בניגוד לדעתה של גרושתו ואימו של שקד, סיגלית גל, שספדה לו בפוסט שפרסמה בפייסבוק וכתבה כי החליטה שלא לשבת שבעה עד שגופתו תוחזר. "אני מעריך ומעריץ אותה על דרכה", אמר האב. "זה כאבה של אם והיא עשתה את זה בדרך הטובה ביותר כדי להעביר את כל המסרים. בין השורות יש המון מסרים. היא תשב שבעה כשהגופה תהיה בבית".
ילד שקט וצנוע
שקד דהן ז"ל גדל בעפולה, הוא בוגר בית הספר החקלאי 'כדורי' ואח לתומר, עידו, עומרי ועדן. "שקד היה ילד מאוד שקט וצנוע. הוא אהב אנשים", ספד לו אחיו הבכור תומר, "היה לו חשוב להתגייס לתפקיד קרבי ולהגן על המדינה ולא משנה באיזה חיל. מי שמגיע לשריון בדרך כלל מנסה להתחמק, אבל הוא לקח את התפקיד בגאווה, העיקר בשבילו היה לעשות תפקיד משמעותי ולהגן על אזרחי המדינה. זה מעיד הרבה על מי שהוא ומה שהוא: תמיד הסתפק במה שיש ותמיד שם את האחר לפני הרצון שלו. גם בקרב ב־7 באוקטובר הוא יצא ללא היסוס להגן על הגבולות. הוא היה בקו הראשון של החזית, זה מעיד על האומץ והגבורה והרצון לשים את עצמו לפני האזרחים ולהגן עליהם בגופו".
מה היו החלומות שלו?
"הוא לא דיבר יותר מדי על אחרי הצבא. הוא התחיל להתאהב במערכת הצבאית והיה אמור לצאת לקורס מפקדי טנקים. לא הייתי מתפלא אם הוא היה ממשיך כמה שנים בתפקידים פיקודיים בצבא".
עכשיו נאבקת המשפחה להחזיר את גופתו של בנם שמוחזקת בידי החמאס. "אנחנו נעשה הכל בדרכי, בעזרת ילדיי, בעזרת הסובבים אותנו וכמובן בצינורות הגבוהים על מנת שגופתו של שקד תובא לקבר ישראל", אמר האב בנחישות. "אני כרגע שם את כל כוחי וכל אהבתי ותמיכתי לחיילי צה"ל. הם נחושים. הם נמצאים בחזית, הם עזבו את הבתים ואת הילדים שלהם, כל זה על מנת שנבין שאנחנו לא מפסיקים את המלחמה הזאת וקורבנותינו לא יהיו לשווא: לא ילדינו ואזרחינו ולא חיילינו וחיילותינו. כולם יחזרו לארץ ואנחנו נעשה את זה בדרך הכי מושלמת של עם חזק, של צבא חזק ואנחנו נמשיך לתת בראש".
קראו גם:
אתה חושש שהסיפור של אורון שאול והדר גולדין יחזור על עצמו?
"באחד הראיונות של תומר הוא העלה את שמותיהם, מה שאף אחד לא עשה בעבר בשום כתבה ובשום ראיון. עם כל האובדן של אחיו ועם כל סערת הרגשות והכאב, הוא הזכיר אותם. זה מובן מאליו שגם שניהם חוזרים ועוד שניים נוספים. התחושה שתלווה אותנו כגורלם של החטופים אורון שאול והדר גולדין היא שאנחנו בתוך המסע הזה, חיינו שינו תדרים. נכנסנו למסלול ותדר שונים ונעשה ככל שביכולתנו שכולם יחזרו הביתה. אנחנו חייבים להיות כמקשה אחת, אחרת הפערים ייפתחו באופן תהומי וכנראה הנזקים יהיו בלתי הפיכים".
מאיזו בחינה?
"של כל הקרעים והשסעים שנוצרו במדינה. כולנו חטאנו, לכולנו יש נגיעה של חטא בכל מה שקרה פה. אני לא נוהג להשתמש במושגים של מגזרים ומפלגות ודעות. חשבון הנפש יגיע, יש לי את המניפסט שלי. כתבתי את ה'אני מאשים', אבל הוא יגיע בהמשך המסע שלי".
איך אתם מתמודדים בשבוע האחרון עם האובדן של שקד?
"יש לנו תמיכה נהדרת ממשרד הביטחון ומשון, קצין השבויים והנעדרים שמלווה אותנו, ומבחור בשם מאור כהן, 'איש הלגו', אדם מיוחד במינו, אציל נפש שעושה עבודת קודש. הוא מגיע לבתי חולים ומחלק לגו לילדים וחולי סרטן. זו משימתו והוא עושה את זה בצורה מעוררת השראה.
"חשוב לי מאוד להעביר את המסר כמה שיותר גבוה, כדי שהמלחמה הזאת לא תסתיים", הוסיף האב, "אנחנו צריכים להמשיך במלוא העוצמה הן בדרום, הן במזרח והן בצפון. אם לא נתעורר בצפון, מה שקרה בדרום יהיה כאין וכאפס. שלא ימרחו אותנו בסיפורים, לא דעת קהל ולא חולשתם של מנהיגים. כולם מדרג המח"ט ומטה מאוד ברורים: להמשיך עד הסוף. נצעד בדעה אחת, בגישה אחת ונסביר לכולם שאין יותר התייפייפות. נגמרו המשחקים. שום דעה אחרת לא תהיה מקובלת עלי. אנחנו שומרים על יישובינו עם צה"ל, מאבטחים ורצון טוב של חברי הקיבוצים, אבל מאידך בתיהם פתוחים ואין גדרות ומחסומים. הדבר הזה לא נתפס ומעורר בי כעס.
"אנחנו שרים כל הזמן את התקווה", הוסיף שמעון, "ומנסים להסביר את המשמעות של השיר בבתי הספר, אבל לא מחוברים למילים עצמן. ישראל זו מדינה יהודית ומשם יבינו כולם ויבין העולם, שאנחנו העם הטוב ביותר עם הצבא הטוב והמוסרי ביותר. אנחנו צריכים להמשיך הלאה, לחבק אחד את השני ולהפסיק להשתמש בסיסמאות הומניות ונחמדות, פשוט ללכת עד הסוף. אחרי מה ששקד שלי חווה אני לא אוותר. בכל אדם קיים גם יצר הנקמנות, אבל זו נקמה שבאה ממקום טהור ונקי ולא ממקום מלוכלך, כי על התמונות המזוויעות שראיתי אני לא סולח ולא שוכח".