את גן "ארבע הבנות" בשכונת אלמוגי בחיפה מכירים כל מי שמתגוררים באזור, אבל לא בטוח שהם יודעים מה מסתתר מאחורי השם. ארבע הבנות הן אורטל דוקס, עדי רוזמן, דניאל עצמון וסיון (בודי) בודניצקי זכרן לברכה.
ארבע חברות חיפאיות שנהרגו בתאונת דרכים מחרידה במהלך הטיול הגדול של אחרי הצבא. התאונה הטרגית התרחשה בתאריך 1.5.08 במדבריות המלח בבוליביה סלאר דה אויוני. שני ג'יפים התנגשו חזיתית וכל הנוסעים נהרגו. 13 איש.
בשבוע שעבר השיקה אילנה דוקס, אמה של אורטל, את הספר "כשאת הלכת", שמתאר את התמודדותה לאחר אובדן בתה הבכורה אורטל. ההשקה התקיימה כמובן בגן ארבע הבנות.
יחד עם 4 הבנות היתה חיפאית חמישית, מור אלבז. החבורה החיפאית יצאה לטיול בג'יפ, לצד ג'יפ נוסף בו נסעו חבר'ה מתל אביב שהתיידדו עם הבנות. בספר, מספרת מור: "כשסיימנו להצטלם, לירן מזרחי מהחבורה התל אביבית ביקש ממני להתחלף איתו במקומות בג'יפים. הוא לא יכול היה לשער שהחלפת המקומות הזאת תעלה לו בחייו".
הג'יפ של החיפאיות נסע אחרי הג'יפ של התל אביבים, אליו הצטרפה מור. בנקודה מסוימת הבחינה מור שהג'יפ שמאחור עולה באש. למעשה, היו שם שני ג'יפים בוערים, לאחר שהתנגשו זה בזה.
מור סיפרה אז: "התקרבנו לאחד הג'יפים הבוערים. הנהג הבוליביאני של הבנות הצליח להוציא את חצי גופו העליון מחוץ לרכב וצרח לעזרה. אבל אי־אפשר היה להתקרב אליו, כי הג'יפ המשיך להתפוצץ והיה מלא בעשן שחור, שהיה כלוא בפנים בגלל החלונות הסגורים. בלוני הגז, שנועדו לבישול והועמסו על גג הרכב, היו בסכנת התפוצצות. הנהג ניסה לחלץ את עצמו מהתופת. הנהג שלנו רץ אליו, שלף אותו בכוח מהחלון וברח. הרגל שלו נקטעה, הוא שרד את הלהבות ונותר בחיים. היחידי שנותר בחיים מנוסעי הג'יפ".
בספרה, אילנה מתארת את הרגע הנורא שבו שמעה ברדיו על האסון, דרך מסע שיקום אישי ומשפחתי. הנפילה המהירה שלה אל התהום לאחר שסיימה את פרויקט ההנצחה - גן ארבע הבנות בשכונת רמת אלמוגי.
אורטל הייתה בתם הבכורה של אלון, עובד חברת החשמל, ואילנה שעבדה בזמן האסון כמזכירת בית ספר. למשפחה שני בנים אוהד ואופיר.
אורטל נולדה בחיפה, גדלה בשכונת רמת אלון ולימים המשפחה עברה להתגורר בשכונת רמת אלמוגי. את שלוש חברותיה שנהרגו איתה: עדי, דניאל וסיון (בודי), היא הכירה בגיל 12 בחטיבת ביניים אליאנס והן הפכו לחברות טובות ויצרו חבורה מלוכדת שתמיד בילתה יחדיו.
בספר המחזור אפשר למצוא את צילומיהן באותו עמוד, חבורה חייכנית ושמחה. יחד עבדו ותכננו את הטיול הגדול בדרום אמריקה וארה"ב. הטיול אמור להמשך כחצי שנה נקטע בשיאו. בחייהן ובמותן לא נפרדו ונקברו יחד בלוויה גדולה בכפר סמיר חיפה. משפחת דוקס מתגוררת ברמת אלמוגי, קרוב מאוד לגן ארבע הבנות. הרעיון לכתיבת הספר בבוקר קיצי אחד בשנה שעברה, בעת שאילנה צעדה יחפה על חוף הים.
גן של חיים
אילנה, איך התנהל תהליך הכתיבה?
"הצפתי את עצמי בזיכרונות. פשוט התיישבתי לכתוב באופן חופשי, מבלי לערוך, כשהיד והלב רעדו. נתתי למילים לזרום, לצאת כמו שהן, ללא תיקונים, היגיון או סימני פיסוק".
בספרה היא מתארת: "רשמתי בפתקים מחשבות ודברים שהתעוררו וצצו בי מהעבר, בזמן נהיגה, שינה, הליכה. כתבתי ברציפות ובזרימה את כל שטף ההרהורים והמחשבות שעברו בראשי. ידעתי שאני צריכה להיות בקשר הדוק עם עצמי, הקפתי את עצמי בניירות ובכלי כתיבה. נתתי למילים שהפציעו מבטני להיכתב ישירות לדף".
אילנה: "הסיפור נכתב מדם ליבי, טלאים־טלאים. ביום שהתחלתי לכתוב שתיתי קפה בשרשרת, כוס אחר כוס, ומצאתי את עצמי מחטטת במקומות שאותם סגרתי. פתחתי שוב את הקלסרים, הכתבות, ההספדים שיצרו חוויה שלמה של האובדן הגדול מכולם לצד הכוח לחיות ולהחיות".
איך נולד הרעיון להקים את גן ארבע הבנות?
"בתום ה'שלושים' התחלנו לפעול למען ההנצחה. היינו ארבע משפחות, קבוצה של שמונה הורים שחולקים גורל משותף. העלינו רעיונות שונים, ואז הגיע הרעיון להנציח את הבנות בגן משחקים גדול ומגוון שכולו חיים ושמחה, שיתמלא בצחוק ילדים מתגלגל ושמחת זאטוטים. רצינו שיהיו בו חיים"
אילנה נשאבה מאז מות בתה אל העולם הרוחני. במקום שבו הסתיים המסע של אורטל, החל המסע של אילנה. בספר היא מספרת על השינוי התודעתי שעבר עליה: "אני משנה את הדרך שבה הסתכלתי על החיים. בוחרת לחבק את הרגע ולא את דאגות החיים. כל דבר הוא בר חלוף. שום דבר לא נשאר לנצח. קיבלתי את השיברון ובניתי את עצמי מחדש. אמנם יש לתת מקום לכאב לשהות בו, לגעת בו, ולעבור את הדרך מבלי לקצר תהליכים. אין מרפא בחושך, אבל בכל חושך יש גם נקודת אור".
קראו גם: >>