כמעט אין אדם בצפת שלא הכיר את רלי וסר ז"ל, את החיוך הנצחי שלה, את שמחת החיים ואת החמלה חסרת הגבולות שלה לבעלי החיים. "האמא של הכלבים" - כך נהגו לקרוא לה בעיר.
בחודש מרץ האחרון החלה וסר לסבול מכאבי בטן חזקים והאבחנה היתה מיידית וחד־משמעית: בחלל בטנה נמצאו מספר גידולים, כולם ממאירים. "כשהרופאים גילו את הגידולים", מספרת השבוע בתה אשלי (19), "הם נתנו לה מקסימום שנה. היא החזיקה מעמד רק שבעה חודשים".
שורש: מכת הרעלות כלבים מסתורית
החיבור של רלי לחַיות, ובמיוחד לכלבים, החל כבר בילדוּת. "כשסבתא שלי היתה בחו"ל, אמא מצאה ברחוב כלב עזוב והביאה אותו הביתה", מספרת אשלי.
"אחותה הצעירה נבהלה ושאלה מה הן יגידו לה כשתחזור. כשסבתא חזרה, אמא העמידה את נוכחות הכלב כעובדה - והוא הפך לבן־בית. מאז לא היה מצב שגור פצוע יישאר ברחוב, שכלב רעב לא ייאסף הביתה. אנחנו פשוט נולדנו לתוך זה, הבית היה תמיד מלא בכלבים. היו גם חתולים, אבל כלבים היו המרכז.
"בהדרגה הבית הפך לבית מחסה אזורי לכלבים", ממשיכה הבת. "אנשים בכל האזור ידעו על אמא ובכל יום היו מגיעים אלינו עוד כלבים, מכל הצפון - מראש פינה, מהגולן, מהעמקים, מטבריה ומעמק הירדן - והיא מעולם לא אמרה 'לא'. היו בקרים שהיינו יוצאים מהבית ללימודים ומוצאים גור בתוך שקית ניילון מאווררת שתלויה על השער. זאת היתה השגרה שלה".
"לא זורקים כלב"
וסר, בת 49 במותה, נולדה בנתניה. בשנות ה־20 לחייה הגיעה עם בן־זוגה לטיול של סופשבוע בצפת והתאהבה בסמטאות המסתוריות ובאוויר ההרים. חודשים ספורים אחר כך עברו בני הזוג להתגורר בלב העיר העתיקה. וסר פתחה חנות לחפצי אומנות שהיא עצמה יצרה: בתי מזוזות, מָגִני דוד, מראות ודברי טקסטיל. עם השנים נהגה לאסוף אבנים צפתיות ושברי זכוכיות, וגם מהן יצרה פריטים כיד הדמיון הטובה עליה. במקביל ניהלה את בית הספר לאמנות של המכללה האזורית בצפת, היתה חברה בעמותת התיירות של צח"ר (צפת, חצור הגלילית וראש פינה) ואף ייסדה את סניף 'תנו לחַיות לִחיות' בגליל ובגולן.
עם השנים נפרדה וסר מבן־זוגה ולבסוף עברה לגור במרכז הארץ. "אמא היתה המון בנסיעות", נזכרת בתה. "היו חודשים שבהם היתה צריכה להקים ולפתוח שלוש או ארבע תערוכות בו־זמנית, זה היה לא פשוט. לא מזמן היא החליטה לעבור לגור במרכז הארץ, כדי שתוכל להגיע ביתר קלות ממקום למקום, ועברנו להוד השרון. בשבילה זה היה כאילו לקחו ממנה את הנשמה. הנשמה שלה תמיד היתה בצפת, והיא תמיד אמרה את זה".
המעבר להוד השרון רק הגביר את מעורבותה של וסר בעמותות בעלי החיים. בהדרגה החלה ליצור קשרים עם מכלאות של כלבים באזור, ואף הקימה מערך של מתנדבים שסייע לה בהעברתם מהמכלאות אליה הביתה. "הטלפון בבית לא הפסיק לצלצל", אומרת אשלי. "אנשים היו פונים אליה מכל הארץ ומספרים לה על כלבים שמועמדים להמתה. היא היתה יוצרת קשר עם המכלאות ומבקשת שימתינו עד שתבוא לאסוף אותם - ואז היתה מתניעה את הרכב ונוסעת. פעם נסעה עד דימונה כדי להביא כלב. לא היו לה גבולות בעניין הזה".
לדברי אשלי, היו תקופות שחיו איתם בבית 30-20 כלבים. כשהגיעו מים עד נפש, וסר היתה מעבירה אותם לפנסיונים לכלבים ומשלמת בעצמה את דמי האחזקה היומִיים - שהסתכמו בלא מעט כסף. "בין לבין היא היתה מנסה למצוא להם משפחות מאמצות, או משפחות אומנה", ממשיכה אשלי, "ועורכת להן ראיונות קבלה מחמירים: 'איפה הכלב יגור? מי יטפל בו?' כל מי שלקח ממנה כלב ידע שאם משהו לא מסתדר, לא זורקים את הכלב - מתקשרים אליה והיא תבוא לאסוף אותו, לא חשוב מאיפה.
"אני זוכרת פעם אחת שקיבלה טלפון ממשפחה שגידלה כלב בעבר ומסרה אותו כשנולד לה תינוק. כשהילד גדל, ההורים ביקשו לאמץ כלב שוב, אבל אמא לא הסכימה לתת להם ואמרה: 'תינוק זה לא תירוץ מספיק טוב לזרוק כלב'. על פי הנתונים שהשאירה, רק בשנתיים האחרונות היא גידלה ומסרה יותר מ־1,000 כלבים. הייתי רוצה להמשיך את מפעל החיים שלה".
חצי הכוס המלאה
באוקטובר האחרון, יום לפני מותה של וסר, ערכו הרופאים הערכת מצב מחודשת והעריכו שנותרו לה כחודשיים. הם אף הציעו שתתחיל לסגור קצוות ולהיפרד. היא סירבה - ובלילה שלאחר מכן נשמה את נשימתה האחרונה.
אשלי: "הבאנו אותה לבית החולים בסוף השבוע, כי היא היתה במצב לא טוב. הרופאים אמרו שהיא מיובשת וייצבו אותה. ביום רביעי שאחריו רצו לשחרר אותה, אבל אני התנגדתי, היתה לי תחושה שהיא לא יכולה לחזור הביתה. הרופאים הסכימו והיא נשארה בבית החולים. חזרתי הביתה לנוח קצת, אבל בעשר וחצי בלילה הזעיקו אותי, וכשהגעתי היא כבר היתה מונשמת והיה ברור שזה הסוף. בארבע לפנות בוקר, אחרי שהצליחה להיפרד מאיתנו, אחרי שהבטחנו לה שנהיה בסדר - היא נפטרה".
יחסית לבחורה צעירה, שזה עתה סיימה