"אני כבר מדמיין את מחיאות הכפיים של הקהל כשיודיעו ברמקול של מרתון טבריה: "ועכשיו מגיע לקו הסיום ירון בירן, שמוכיח שאפשר להתגבר על כל מגבלה" - כך אומר השבוע בירן בן ה־44, תושב כפר כישורית לבעלי צרכים מיוחדים, העומד להשתתף לראשונה במרוץ מרתון, בינואר 2017.
סטודנטים בעלי צרכים מיוחדים יציגו עבודות בתערוכה חדשה
כרמיאל: תושבים נגד מוסד לבעלי צרכים מיוחדים
עד לפני כשש שנים עוד התגורר בירן בבית הוריו בכפר חיים וכשהחליט לצאת מהבית, בחר לעבור לכישורית. לדבריו, המעבר לא היה קל. "בפעם הראשונה שההורים שלי באו לבקר אצלי ונפרדתי מהם", הוא מספר, "התאפקתי לא לפרוץ בבכי. היה לי הלם של הסתגלות, אבל מהר מאוד התחלתי לחגוג". בהתחלה הוא נקלט בעבודה בגן הירק ואחר כך ביקב, שבו הוא עובד עד היום; במקביל השתלב בחוגים ובפעילויות במקום, בין היתר בנגינה בגיטרה קלאסית ובריצה. "בהתחלה הייתי מתאמן אחד על אחד, עם מאמן מכפר ורדים", הוא מוסיף. "בהמשך, בעקבות הריצה שלי, הוקמה בכפר קבוצת ריצה".
בירן גם מצא בכפר אהבה והתחתן, אך כעבור כמה שנים הגיעה הפרידה. "עברתי משבר קשה", הוא מספר, "ובמשך הרבה זמן חיפשתי דרכים לצאת ממנו. חלק עזרו יותר וחלק עזרו פחות, ואז יום אחד גיליתי שהריצה היא מה שמוציאה אותי ממשברים - לרוץ למרחקים, עם מוזיקה באוזניות. זה נתן לי תחושה של כוח ויכולת".
בירן החל לגמוא מרחקים ולהשתתף בתחרויות ריצה ובחצאי מרתונים. אחד הזכורים לו ביותר הוא ה'ישראמן 2015' - ריצת טריאתלון באילת, המורכבת משלושה מקצועות: שחייה, ריצה ורכיבת אופניים. בטריאתלון ניתן להתחרות גם בשלשות, כאשר כל מקצה מבוצע בידי חבר אחר בקבוצה. בירן צירף אליו בחור מכישורית שהתאמן בשחייה, ודרך האינטרנט מצאו השניים רוכב אופניים. "בפעם הראשונה שנפגשנו עם המשתתפים בטריאתלון", הוא מחייך, "הם היו המומים ושאלו: 'איך יכול להיות שאנשים עם צרכים מיוחדים יעשו טריאתלון?' אבל בסוף התחרות חיכו לנו חברים שלי בקצה המסלול עם הדגל של כישורית, והתחילו לצעוק ברגע שראו אותנו. אנשים אחרים בקהל הצטרפו ועודדו, וכשהגענו לקו הסיום כולם מחאו כפיים. בשבילי הריצה הזאת היתה רגע של ניצחון על המגבלה".
איך היית מגדיר את המגבלה שלך?
"המגבלה זה הדבר שאני מצליח להתגבר עליו כדי לעשות דברים".
ו"צרכים מיוחדים"? מה למשל אתה צריך שאדם אחר לא?
"למשל, בריצה אני חייב מלווה. אמא שלי התעקשה שלא אעשה את הדרך בלי מלווה. בדרך כלל, אנשים עם צרכים מיוחדים רצים עם מלווים כדי לעזור להם לשמור על קצב. באימונים זה פחות בעיה, אבל בהתרגשות של התחרות זה שונה. למשל, בירידות ליד אילת אני יכול בקלות להתלהב ולפתח מהירות, שאחר כך 'תגמור' אותי לשאר הריצה. בשביל זה היתה לידי מלווה, שהזכירה לי לשמור על קצב". המלווה של בירן היתה ורדה בלונדר ממזכרת בתיה, שגם אותה איתר דרך האינטרנט. "היה לי מזל גדול שמצאתי אותה", הוא אומר, "זו אשה חמה, שעזרה לי מאוד".
לקראת המרתון בטבריה נכנס בירן למשטר אימונים תובעני. "המאמנת שלי, גילת פיש", הוא מספר, "הכינה לי תוכנית אימונים. אני רץ ארבע-חמש פעמים בשבוע, לפעמים אני קם ב־4 בבוקר, אבל יש לי מטרה". קובי גטניו, רץ אולטרה־מרתון שיהיה המלווה שלו, כבר ביקר בכישורית והתרשם מהמקום. בירן: "הייתי שמח אילו עוד אנשים היו באים לבקר בכפר. זה אחד המקומות היפים בארץ, וזו גם הזדמנות לראות שאין מה לפחד מהביטוי הזה, 'צרכים מיוחדים'".