"אני רוצה להיות כדורסלן מקצועני", סיפר השבוע נעם בן אבו, שחקן קט־סל מגבעת אלה שבעמק יזרעאל, על החלום הגדול שלו. הרבה ילדים בני גילו חולמים לשחק ברמות הגבוהות, לגעת בשמיים, להתפרסם ולהצליח. באמת שאין דבר מיוחד בהצהרה הזו פרט לעובדה אחת - בן אבו הוא הכדורסלן הצעיר ואולי גם היחיד בארץ שמשחק עם פרוטזה.
הסופר יפרח חביב: "אני ילד, מה רע להיות ילד"
תביעה: החתולים של השכן גורמים אלרגיה לילד
מחכים לכם בעמוד של "ידיעות העמק" בפייסבוק
עם כל הקושי בלשחק עם פרוטזה, ויש לא מעט כזה, הוא משחק כדורסל כבר שש שנים. לרגע הוא לא מוותר לעצמו, לא עושה הנחות, לא מעגל פינות ובטח לא מתלונן. משחק כדי לנצח ונותן על המגרש את כל מה שיש לו.
בן אבו נולד לפני 11.5 שנים, בן בכור ללילך ולדניאל, בניתוח קיסרי בבית חולים בני ציון בחיפה. "זו הייתה לידה ארוכה. הוא נולד בלילה", נזכר דניאל, "ראיתי את רגל שמאל בלי כף רגל ועניתי לה שלא ידעתי על זה דבר. השאלה הבאה שלה הייתה: 'אתה מקבל את זה?'.
"עניתי לה מיד: 'בטח'. הרופאה עמדה שם ובכתה ואחרי כמה דקות סיפרה לי שהרבה תינוקות שנולדים עם מומים ננטשים על ידי ההורים שלהם שמחליטים לא לקחת אותם. היא פחדה שאני אנטוש אותו".
לילך מוסיפה: "בהתחלה היה לי קשה עם זה. לא ידעתי איך לאכול את זה. לקח לי זמן לעכל. כשהיה בן תשעה חודשים הוא כבר עמד ואז הבנתי שיהיה בסדר. הבנתי שבטח יהיה לו קשה ללכת אבל ממש לא חשבתי שהוא יהיה ספורטאי".
בן אבו, כאמור, נולד ללא כף רגל שמאל. בשום שלב במהלך ההיריון הרופאים לא עלו על כך שיש בעיה. כל הבדיקות שלילך עשתה היו תקינות. "הסיבה לכך שזה קרה לא ידועה", אמרת לילך.
בגיל שנה, לאחר שעמד והתחיל ללכת, הותאמה לו פרוטזה מיוחדת על הברך. מדי שנה, בעקבות הגדילה שלו, הוא עובר סדרת בדיקות והתאמת פרוטזה חדשה. זה הליך לא פשוט, הדורש ממנו ומהוריו נסיעות רבות עבור האישורים והמדידות.
מרגיש את המבטים
האב דניאל, חובב ספורט, לקח על עצמו משימה לחזק את בנו, וכאיש קראטה החליט לרשום אותו כשהיה בן 4 לחוג הקראטה ביישוב של המדריך מימון בוסקילה.
"הוא לא היה מוריד את הפרוטזה באימונים כי זה היה גורם לו לאי יציבות", מספר דניאל",בקרבות הוא היה צריך לבעוט בעדינות כי לבעוט במישהו עם הפרוטזה זה לא דבר נעים. בגיל 5, כשהגיע שלב קרב המגע המלא, הוא רצה להפסיק כי הוא לא אהב את את ספיגת המכות".
לכדורסל הגיע ממש במקרה, כשראה ילדים בני גילו מתאמנים במגרש ביישוב. הוא ביקש מאביו להצטרף. המאמן בזמנו, שהיו לו רק ארבעה ילדים בחוג, צירף את בן אבו שישלים לו חמישייה ומאז הוא לא נפרד מהכדור. היום הוא משחק בקבוצת הקט־סל של תמרת.
"אני לא מרגיש מגבלה כשאני משחק", סיפר בן אבו, "אני יכול לקפוץ, אבל לא גבוה מספיק. יחסית אני רץ יותר לאט מכולם כי יש לי צליעה קטנה. נולדתי ככה ואני לא יודע איך זה להיות בלי פרוטזה. אני לא מרגיש כאב. אני בסדר עם זה ומרגיש נורמלי".
"כיף לי לכדרר, לעשות הטעיות ולשמור בהגנה. כיף לי שמוסרים לי ומשתפים אותי. אני גם קולע. הכי הרבה שקלעתי למשחק היה 5 נקודות".
יש לך קושי בלשחק עם פרוטזה?
"שום קושי".
איך התגובות של הילדים לפרוטזה?
"הם לא שואלים, רק מסתכלים על זה. לא מורידים את העיניים. אני מרגיש את המבטים".
יש בו משהו חינני, כובש ובוגר מאוד. הוא יודע שיש לו מגבלה, אבל הוא לא נותן לה להשפיע עליו לא מבחינה פיזית ובטח לא מבחינה נפשית. אך לא כך היו הדברים כל הזמן.
"היו תקופות שהוא היה קצת מתוסכל. אולי כי זה כאב לו", אומר דניאל, "היינו לוקחים אותו להרבה לרופאים כי חשוב לנו להיות במעקב. הוא לא זוכר את זה, אבל היה לו קשה". לילך מוסיפה: "אני גאה באיך שהוא מתקדם בכדורסל ועושה הכול.
"יש לו ראש טוב והוא תלמיד מצוין. המורים אוהבים אותו וזה עוזר לו לא לחשוב על הדבר הזה בתור מגבלה. הוא נורמטיבי. הוא כמו כולם, ובכל זאת יש משהו. הייתה תקופה שהרגשתי קצת אשמה שזה אולי קרה בגללי, כי הוא היה אצלי בבטן. עכשיו אני שמחה. חיזקנו אותו הרבה כשהיה קטן, שהכול יהיה בסדר ושהוא יכול לעשות הכול".
מה יקרה עם הרגל כשהוא יפסיק לגדול?
לילך: "שאלנו את הרופאים. הם לא אמרו כלום והם לא מביעים שום חשש. הם רק דואגים שלא יקרה שום דבר לגב. צריך לשמור על הגב כי הרגל השמאלית יותר קצרה ועל רגל ימין יש עומס גדול בגלל שרוב המשקל עליה. לכן אנחנו משתדלים להיות כל הזמן במעקב ולבדוק שהגדילה של השוק לא נעצרת".
מה הרופאים אומרים על זה שהוא כדורסלן?
דניאל: "שזה רק עושה לו טוב. לפני שהוא עשה ספורט השרירים ברגל שמאל היו מנוונים. היום הם פעילים וחזקים".
מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
"אני רוצה להיו