השנה היא 1992. באחד הימים פוגש היוצר והזמר יוני רועה חבר ילדות במסעדה בנתניה. החבר שואל את רועה מדוע אינו אומר שלום לעליזה, אימא של סגן חן ברוד ז"ל, שלמד איתם ונהרג בפעילות מבצעית בהר דב לפני 26 שנים. רועה הנבוך מסביר שלא זיהה את האישה ששערה האפיר והצער ניכר על פניה.
כשהוא יוצא מהמסעדה, נוסע רועה לביתו וכותב שיר שמתאר את העצב הגדול שראה בעיניה של האם, עליזה. מאז הפך השיר 'פרי גנך' ללהיט שמושמע בעיקר בימי אבל ועצב.
19 שנים לאחר כתיבת השיר, עליזה חן פפו מגבעת אבני ממשיכה להתרגש, לכאוב ולבכות, בכל פעם שהיא שומעת את מילות השיר מתנגנות ברדיו ונזכרת בבנה היחיד שנפל. "תמיד ידעתי שחן שלי ילך צעיר, אבל לא תיארתי לעצמי שניפרד ממנו בגיל 22", היא אומרת בקול חנוק.
"איזה אסון קרה לי"
חן ברוד נולד בשנת 1963 בעיר ערד. אמו עליזה (72) הביאה אותו לעולם, לאחר שילדה את בתה הבכורה אורלי. זמן קצר לאחר מכן, התגרשה מבעלה ועברה לגור עם שני ילדיה בנתניה.
כשהגיע חן לגיל 18, הוא החליט להתגייס ליחידת גולני. במהלך השירות הצבאי יצא לקורס קצינים ובסופו הוכשר כמ"מ בגדוד 'צבר' של גבעתי. במהלך פעילות צבאית ליד הר דב, חן נהרג כתוצאה מפצצת תאורה שנתקעה והתפוצצה בידו. את הרגע שבו הודיעו לעליזה על נפילתו של בנה, היא לא תשכח לעולם. "הגעתי מוקדם מאוד למשרד, כמו בכל בוקר. פתאום נכנסו שני אנשים וביקשו את מנהל קופת החולים שבה עבדתי". היא מספרת בקול רועד.
"לאחר דקות ספורות, המזכירה ביקשה ממני להיכנס כי המנהל קורא לי. לא חשדתי בדבר, פתחתי את הדלת, ראיתי את שני האנשים ושאלתי בחיוך במה אני יכולה לעזור". עיניה של עליזה מתמלאות דמעות. "המנהל התחיל לגמגם ומיד הבנתי שמשהו לא טוב קרה לחנו שלי. הם הודיעו לי שהוא נהרג. לא בכיתי, רק התחלתי לצעוק 'איזה אסון קרה לי'. ירדתי במדרגות, רצתי לרחוב והרגשתי את הבדידות שעטפה אותי. אף אחד לא הבחין בי, העולם כמנהגו נוהג ואני הפכתי בן רגע לאם שכולה".
לפני כעשר שנים החליטה עליזה לעזוב את מרכז הארץ ועברה להתגורר ביישוב גבעת אבני שבגליל התחתון.
"השיר פשוט בקע ממני"
את השיר פרי גנך כתב יוני רועה בשנת 1992. באחד הימים נפגש עם חבר משותף שלו ושל חן בנתניה, שם למדו השלושה כשמשפחת ברוד עוד התגוררה בעיר. לפתע הבחינו בעליזה פוסעת ברחוב. "ישבתי עם מי שהיה המעסיק של חן כשהיה צעיר ועבד כשוטף כלים במסעדה בנתניה", מספר רועה. לפתע הוא שאל אותי למה אני לא אומר שלום לעליזה. פשוט לא זיהיתי אותה בהתחלה. השיער שלה האפיר והמבט בעיניה שיקף את העצב הגדול שהיא חשה".
יוני וחן היו חברים עוד מבית הספר היסודי בנתניה. "הם ישבו באותו שולחן זה לצד זה, היו הליצנים של הכיתה. כל המורים אהבו אותם", נזכרת עליזה. "חן הגיע אלינו באמצע השנה", משלים רועה את הסיפור. "מהרגע הראשון נוצר בינינו קליק. הוא היה מלא אנרגיה ושמחת חיים. מתוק להפליא ומלא בחן. היה קשה לכעוס עליו. ילד יפה עם שיער ארוך בלונדיני.
"פתאום הרגשתי איך הסיפור חוזר אליי שוב, אני זוכר שכשהייתי ילד, עליזה הייתה כל כך יפה, בחליפות מחויטות עם ריח בושם מדהים. כשהיא הייתה מגיעה ליום הורים, כולנו התפעלנו ממנה, והנה לאחר המוות של חן, משהו בה כבה. טסתי הביתה, התיישבתי על הפסנתר והשיר פשוט בקע מתוכי".
השיר בביצועה של אביבה אבידן תפס תאוצה אדירה והושמע בכל תחנות הרדיו. אך עליזה, שהשיר נכתב לזכר בנה, לא ידעה על כך דבר. "בכל פעם שהאזנתי לשיר חשבתי על העצב של אמהות שכולות", היא מספרת.
באחד הימים צלצל רועה אל עליזה וסיפר לה על השיר. "זו הייתה שיחת טלפון מרגשת, ביקשתי ממנו להקריא לי את המילים ומיד פרצתי בבכי", נזכרת עליזה. "השיר מדבר אליי מאוד, הלחן, העובדה שחן כבר לא ישוב. בכל פעם מחדש אני מתרגשת לשמוע אותו. גם קיבלתי המון תגובות מאנשים שמספרים לי שזה השיר שהם הכי אוהבים".
למרות החלל העצום שהותיר חן בלכתו, עליזה החליטה לבחור בחיים. "אני מאוד אוהבת אנשים. בדיוק כמו שחן אהב. אני דואגת להתנדב בכל מקום אפשרי – ביטוח לאומי. עזרה למשפחות שכולות, הכנת כריכים לחיילים – ומשמשת כספרנית בבית הספר בגבעה. אני כל כך מתגעגעת אליו, לגעת בו לחבק אותו. לשבת לידו ולשמוע באוזן אוהבת את כל הסיפורים מהצבא. היום אחרי 26 שנים אני כבר יודעת שחן לא יחזור. הזמן לא מרפא. הוא נותן את הפרופורציות הנכונות ומעמיד אותנו השכולים בפני האמת".