לאחר שבנו גלעד ז"ל נפל בקרב הרואי מול מחבלי חמאס בחג סוכות תשס"ה בשנת 2004, החליט חנן פישר ובני משפחתו מהיישוב הושעיה שבעמק יזרעאל לבחור בחיים. לחיות לצד הכאב, עם הכאב, אבל לחיות. להמשיך לגדל את הילדים, לטפל בנכדים ולא לשקוע לתוך בור עמוק של ייאוש. היום, יותר מ-20 שנה אחרי, החליט חנן לשתף את התובנות שלו עם הציבור והוא מעלה הצגת יחיד בשם 'אב שקול' שהפרמיירה שלה מתוכננת לסוף החודש הזה, באולם הרב תכליתי ביישוב הושעיה.
"אני מאוד מתרגש לקראת ההצגה וטוב שכך", סיפר השבוע, "לו הייתי שאנטי הייתי מפספס את הנקודה. אני מתרגש כי אני בטוח שאני מעלה הצגה עם מסר חשוב לעולם, לכל האנשים שנמצאים במשבר, בכל מיני סוגי משבר. אני מוכיח שיש דרך לצאת מהמשבר ושלא חייבים להישאר בו או לשקוע בו אלא להילחם ולנצח אותו. השכול בעקבות מות ילד הוא הכבד ביותר. קחו דוגמה ממני, אפשר להמשיך לחיות, למרות שהכאב לא עוזב אותי לרגע".
המנהיג השקט
חנן (69) ואשתו חדווה היו בין 15 המשפחות המייסדות של הושעיה. חנן עצמאי ומזה 25 שנים עוסק במיתוג מוצרים, חדווה היא אשת חינוך מוערכת שעשתה קריירה מפוארת בתיכון בית ירח. לבני הזוג ארבעה ילדים, כאשר גלעד ז"ל היה הבן השני. חנן: "הוא היה ילד צנוע. לא רצה שאף אחד יפנק אותו. בתיכון הא היה תלמיד ישן כזה, אבל תמיד אמר שהוא יעשה בגרויות כמו שצריך. ואכן לקראת הבגרויות התעורר ועבר אותם בהצלחה. היה גאה בזה.
קראו עוד:
"אחר כך הלך לשנת שירות במכינה ביישוב קשת ברמת הגולן. שם הוא עיצב סופית את האישיות שלו, סביב נושאים כמו ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל. הוא עשה עבודה על קדושת החיים מול קדושת הארץ וכשסיים אותה אמר שקדושת הארץ קודמת. הוא תמיד התנדב, אבל תמיד היה ביישן כזה, עם סומק בלחיים. גם בישיבה, גם במכינה וגם בצבא הוא היה המנהיג השקט, שהחברים אוהבים וסומכים עליו. היה כמו דוד המלך, בעינינו. כתולעת בלימודי התורה וקשה כעץ בזמן מלחמה. היה גיבור".
במרץ 2002 התגייס גלעד לנח"ל ושובץ בגדוד 50. אחרי המסלול עבר לפלוגת המסייעת. בספטמבר 2004 נערך גדוד 50 לתפיסת קו בגזרת חברון. אך בשל האיומים ברצועת הביטחון משימתו שונתה והוא תפס קו על גבול ברצועת עזה.
חנן: "גלעד התקשר לומר חג שמח בערב סוכות וכל המשפחה דיברה איתו. באותו זמן התקבלו התרעות על הכוונה לפגוע בחיילים המוצבים לאורך הגבול. הוחלט להגביר כוננות. סמל המחלקה במוצב בו היו גלעד וחבריו החליט לתגבר את השמירות. לגלעד היה מעמד של חייל וותיק ולפיכך הוא יכול היה לשמור באיזו משמרת שהוא רצה. אבל הוא בחר את המשמרת הקשה ביותר, בין 2-4 בלילה. ככה הוא נתן דוגמה לאחרים.
"הוא אף פעם לא ניצל את המעמד שלו. הוא גם היה יכול להישאר בבסיס עורפי ולא לרדת למוצב, אבל הוא לא עשה את זה. הוותיקות לא עניינה אותו. בשעה שלוש בלילה, בחסות הערפל הכבד, הגיעו שני מחבלים למוצב. גלעד היה בשער ושמע רעשים של מישהו שמנסה לפרוץ. הוא מיד הבין שמדובר במחבל, ירה בו וחיסל אותו.
החברים התעוררו מהיריות והצטרפו לקרב. תוך כדי הירי המחבל השני עשה עיקוף, הגיע שני מטרים מגלעד, ירה בו, הפעיל מטען ונמלט. חבריו של גלעד הצליחו לחסל אותו. למחרת כשניתחו את האירוע הבינו כי גלעד למעשה הציל את חיי חבריו. לו המחבל היה חודר למוצב הוא היה טובח בכל החיילים שישנו באוהל. על זה גלעד קיבל צל"ש".
חלק מהנחמה
21 שנים עברו מאז איבדה משפחת פישר את בנם גלעד ז"ל וההתמודדות עם השכול היא יום יומית. "אנחנו החלטנו לבחור בחיים, שלא מנצחים אותנו. גלעד ניצח בקרב ואנחנו בצורת החיים", אמר חנן, "המשכנו ליצור, להתחתן וללדת נכדים. עם ישראל חי ולא מנצחים אותנו.
"בתוך חודש אחד היו לנו חתונה של הבת, בר מצווה של בן הקטן והלוויה של גלעד. המשפחה מתפקדת, אנחנו מתפקדים, בשביל הילדים והנכדים. ממשיכים לחיות בשביל גלעד כי זו הצוואה שלו. אחרת היינו יכולים לסגור את הבסטה. הנצחנו את שמו בספר תורה ובבית מדרש ביישוב. ילדים פה גדלים גם לאורו.
"הרבה שואלים אם יש נחמה. ברור שאין נחמה. אני לא מנוחם אבל עצם העבודה שהוא הציל את החברים שלו ושהם שבאים לקבר שלו ואומרים תודה, וזה שהם התחתנו והביאו לעולם עוד ילדים יהודים זה חלק מהנחמה".
לאורך כל חייו בער בחנן חיידק התיאטרון. הוא תמיד היה זה שהצחיק את הילדים ועשה להם שואו. לפני מספר שנים הצטרף לקבוצת תיאטרון חובבים בתמרת ועמה השתתף במספר הפקות כמו 12 המושבעים, מבקר המדינה ועוד. חנן: "אני נהנה מההופעות. אני נהנה שבמשך ההצגה אני יכול להיות כל מי שאני רוצה לחיות, זה נותן לי כוחות נוספים.
"בגיל 70 החלטתי לתת לעצמי מתנה, להעלות הצגת יחיד על חיי. התחברתי לבימאי ורדי מושקוביץ מנוף הגליל, איש התיאטרון הנוער שהשתתף בהמון הפקות, והוא כתב את המחזה וביים אותו, על סמך חיי. הוא הביא אותי למקומות שכלל לא ידעתי שקיימים בי. יש בהצגה תובנות על השכול, על המשך החיים, על כמה למרות כל הקושי ממשיכים הלאה.
"זה לא קל, יש הרבה נפילות בדרך, אבל המחשבה היא ליפול ולקום. ואיך מטפסים מהבור השחור של השכול, מהגיהינום הזה, איך אוספים כוחות כדי להמשיך ולהתקיים, על זה ההצגה והיא מיועדת לכל האנשים במשבר. כולל להורים שכולים שיש לנו יותר מדי כמותם. תמיד יותר מדי".
לא שאלו אותך בשביל מה אתה צריך לפתוח שוב את כל הפצעים?
"אכן. בהצגה אני חושף את כל מה שעברתי. הלב שותת דם מחדש. אבל, אם יהיה אדם אחד שייקח כוח מההצגה הזו ומהמסרים שהיא מביאה ויחייה טוב מחדש - עשיתי את שלי".