ארבע שנים חלפו מאז שאיבדה את בנה אוליבר ז"ל, בסך הכול בן שנה וחצי, בתאונת דרכים מחרידה באחד מכבישי עמק יזרעאל ושנתיים לאחר שחיבקה בת חדשה, סופיה, לי קלארק עדיין חשה את אותו כאב חד וקורע לב כמו ביום הנורא ההוא שבו חיי משפחתה השתנו ללא דרך חזרה. מה שהשתנה הוא היכולת שלה לשאת את הכאב, ביום-יום.
"שואלים אותי לא פעם אם כואב לי פחות", היא משתפת, "התשובה היא לא. אני חושבת שלומדים לחיות עם הכאב, למרות שבהתחלה חשתי שלא אוכל לחיות איתו. למדתי לשאת אותו כי אין ברירה. בשביל הבת אביגיל שמאז התאונה היא בכיסא גלגלים ובשביל הבת הקטנה סופיה. אין לי ברירה אלא לקום ולחיות בשבילן. אומרים לי לפעמים שאלוהים לא נותן לאנשים דברים שהם אינם יכולים להתמודד איתם. הייתי רוצה לא להיות מסוגלת ואז אולי הוא לא היה שם עלי את העול הזה. אני חושבת שלבסוף זה עניין של בחירה והבחירה הקשה שלי היא לקום בבוקר, לחייך ולנסות לשמוח. עוד כשהייתי בבית חולים רמב"ם, אחרי התאונה, דרשתי מכל אלו שבאו לבקר שלא יבכו לידי. כי אם אני אתחיל לבכות - לא אפסיק. אז כן, לומדים לחיות עם הכאב, הוא מלווה אותי כל הזמן".
תמיד איתנו
זו הייתה תאונת דרכים שזעזעה את המדינה ועוררה גל של הזדהות, כאב ואהבה. אנשים מכל קצוות הארץ עקבו בתפילות, בחיבוקים ובדמעות אחר המשפחה מעמק יזרעאל שברגע אחד חייה התרסקו. ב־2 ביולי 2021 משפחת קלארק מבית לחם הגלילית - האב וינסנט, האם לי, בתם אביגיל בת הארבע והבן אוליבר בן השני וחצי - יצאו מביתם בבית לחם הגלילית לארוחת שבת ביקנעם ובדרך, בכביש 722, אירעה התאונה הקטלנית. אוליבר קלארק ז"ל רק בן שנה וחצי נהרג. הוריו ואחותו נפצעו בדרגות שונות. הרוג נוסף בתאונה היה רותם זיסק ז"ל, בן 35 מיקנעם עילית, נהג הרכב השני שהיה מעורב בתאונה.
ארבע שנים לאחר תאונת הדרכים ששינתה את מסלול חיי המשפחה, לי קלארק עדיין חיה בתחושה שאוליבר איתה בכל רגע נתון: "הוא חלק גדול מהמשפחה. אביגיל עדיין נזכרת ובוכה וסופיה ניגשת לתמונות שלו ומצביעה עליו, אומרת זה אולי. יש לנו בבית בשמשית בריכת זיכרון בחצר על שמו - הפינה של אוליבר. בריכת דגים מתחת לעץ זית, מקום נעים לשבת ולהרהר בו. בכל קשת בענן אני נזכרת בו. אני לא מחכה ליום הזיכרון כדי להרגיש שהוא שם ולזכור אותו. ביום-יום אנחנו נזכרים איך היה עושה דברים כאלו ודברים אחרים. הוא איתנו לגמרי".
חוזק ואופטימיות
קצת יותר משנה אחרי התאונה והאובדן של אוליבר ז"ל, החליטו לי ווינסנט להביא ילד לעולם. "זה היה בעקבות האסון. אני מניחה שאולי רצינו גם לפני, אך אחרי התאונה שנינו ידענו שזה הדבר הנכון, כי ילד מביא כל כך הרבה שמחה איתו", סיפרה לי, "אביגיל, שהיום היא בת שמונה וחצי, תמיד ביקשה אחות. סופיה, שהיא כבר בת שנתיים, המביאה איתה רק אושר. היא שינתה את החיים של כולנו. היא פצצת אנרגיה ושמחה. אביגיל היא האור שלנו, תמיד נראית אופטימית ומלאת תקווה. סופיה היא ילדה מצחיקה מאוד-מאוד. אנחנו לא מאמינים כמה שהיא מצחיקה. היא באה לרפא לבבות וזה מה שהיא עושה".
בריאיון שהיה לך אחרי התאונה המחרידה אמרת שעוד יהיו ימים שמחים. יש כאלו?
"נכון. לא ידעתי מה יהיה עוד כמה שנים, אבל הייתה בי ההבנה איך עצב ושמחה מתערבבים אחד בשני, וזה בסדר, זה מותר ואם מאפשרים זה מתערב אחד בשני. האמת שלא זוכרת שאמרתי את זה, אבל תמיד האמנתי בזה. אנחנו מוקפים בחברים ובבני משפחה מדהימים שדואגים שיהיו לנו ימים שמחים. זה קצת כמו יום הזיכרון ויום עצמאות. כנערה לא הבנתי איך עושים את זה למשפחות השכולות, לעבור מהעצב של יום הזיכרון לשמחה של יום העצמאות. אבל עכשיו הבנתי שזה בסדר. אביגיל כבר בכיתה ג'. נכון היא על כיסא גלגלים, אבל כשמביטים בה מבינים מה זה חוזק ומה זו אופטימיות. יש רגעים קשים באמצע היום, ולא צריך סיבה מיוחדת לכך. אביגיל נפרדה בתאונה הזו גם מאח שלה וגם מהרגליים שלה. לקחו מילדה שתמיד הייתה קלילה וזזה את העצמאות".
כולם התגייסו
תהליך השיקום של שלושת בני המשפחה מהתאונה עדיין בעיצומו וכבר חלפו ארבע שנים. "התהליך לא נגמר ולא ייגמר לצערנו", מספרת לי, "יש לי עדיין קושי פיזי, אני עוד מאוד פצועה ולא חזרתי לעבוד. אני צולעת, לפעמים נעזרת במקל או נשענת על עגלה ועל הכיסא. זה לחיות עם כאבים, לחיות במגבלות. אני עובדת על זה וזה לא קל. מבחינת אביגיל אנחנו נוסעים כל שנה לשיקום באנגליה - חודש וחצי שיקום ועוד חצי חודש קצת חופש. וזה אומר עבודה קשה - 5 ימים בשבוע, 5 שעות ביום. להרים משקולות, להפעיל את פלג הגוף העליון, את שרירי הבטן ושרירי הליבה. מוליכים אותה כדי ליצור חיבורים בחזרה בין הרגליים לראש. הפגיעה העיקרית היא בעמוד השדרה ובעצם היא משותקת מגובה הפופיק ומטה. אני לא רואה שהתהליך שלה יסתיים, זה ילווה אותה כל החיים ואנחנו איתה. השיקום הוא יום יומי, גם בבית, זה התעמלות וזה להעמיד אותה. ההתמודדות הזו היא קשה מאוד".
אולי יעניין אתכם:
עד כמה הייתה התגייסות לסייע לכם אחרי התאונה הקשה?
"העם עזר מאוד ועמק יזרעאל התגייס כולו ועזר. אין לי מילים להודות להם. שתי חברות מבית ספר יסודי, אחת מנהלל ושנייה מבית שערים, לקחו על עצמם משימה וזה התחיל עם בישול ארוחות שהיינו בבית חולים וסיוע בכל דבר שנדרש. עשינו גם גיוס המונים. גם המועצה דאגה להנגיש את בית הספר הרדוף שבו לומדת אביגיל. בית הספר העניק לבת שלנו כל מה שהיא צריכה. הם רואים בעובדה שהיא לומדת שם זכות ואני חושבת שהם צודקים. גם אני למדתי בהרדוף, האחים שלי למדו שם וזה היה טבעי שאביגיל תלמד שם".
נסעת מאז התאונה בכביש 722?
"לא. אני לא מוכנה לנסוע משם. הייתי צריכה להשתתף בקורס בשדה יעקב ולא הגעתי כי אין דרך אחרת להגיע אלא דרך אותו כביש. כביש נוראי, מסוכן, לא נוסעת משם, לא רוצה לנסוע משם וגם לא אסע משם".
את עדיין אופטימית?
"כן, עדיין אופטימית. יש המצאות אדירות בכל הקשור לפגיעות בעמוד השדרה. אף אחד לא מבטיח שום דבר ובעבר לא היה תיקון לפגיעות כאלו, אבל היום זה מתחיל לקרות. היו כבר כמה ניסויים בטכניקות כמו להשתיל חוטים בעמוד השדרה. זה עדיין בגדר ניסוי, זה עדיין רחוק וזה בטח יעלה הון, אבל אני בטוחה שנעשה הכל כדי שזה יקרה ואביגיל תקבל הזדמנות ללכת שוב".