כארבעה שבועות אחרי הטבח הנורא שביצעו מחבלי חמאס ביישובי העוטף וכל הזמן מתבררים עוד ועוד סיפורים על ממדי האסון. קיבוץ כפר עזה היה אחד מהקיבוצים שספגו את האסון הכי כבד. על פי ההערכות 84 מבין חברי הקיבוץ הקטן, שמונה בסך הכל כ-700 נפש, נרצחו על ידי המחבלים. כמה מהם עדיין נעדרים וחלקם נמצאים בשבי החמאס בעזה.
3 צפייה בגלריה
אדי סולו. "כל בני משפחת לוינסון גיבורים"
אדי סולו. "כל בני משפחת לוינסון גיבורים"
אדי סולו. "כל בני משפחת לוינסון גיבורים"
(צילום: נחום סגל)
לצד סיפורי הזוועות שהולכים ונערמים, היו לא מעט מחברי הקיבוץ שבדרך נס ניצלו מהתקפת המחבלים, כמו בני משפחתו של אדי סולו מקיבוץ יזרעאל: אחותו ברברה לוינסון ובעלה רלף; אחיינו, אלון ואשתו ושלושת ילדיהם ומיכל, אחייניתו שהייתה לבדה בדירה ללא טלפון או חשמל במשך 20 שעות. כולם הצליחו להינצל מהמתקפה האכזרית של המחבלים.
"כל בני משפחת לוינסון גיבורים, איכשהו המחבלים לא נכנסו לבתים שלהם ובנס כולם יצאו בחיים", אמר סולו, "הם רק שואלים את עצמם כל אחד עם רגשי האשמה שלו, למה דווקא הם ניצלו ואיך זה קרה. הבית שלהם קרוב לכניסה לקיבוץ ומשום מה באזור הזה המחבלים לא ניסו להיכנס לבתים. אפילו האוטו שלהם לא נפגע. זה נס".

"יש התקפת מחבלים"

סולו משחזר עכשיו את אותו בוקר של השבת השחורה ב-7 באוקטובר. "ב-6:30 בבוקר התקשר אלינו ידיד מאשקלון לשאול מה נשמע, לא הבנתי למה הוא שואל עד שאמרו לנו לפתוח את הטלוויזיה ואז קיבלנו את שוק חיינו", סיפר סולו, "התקשרתי לאחותי והיא לחשה שהיא לא יכולה לדבר, היא אמרה שיש התקפת מחבלים והיא ובעלה צריכים להיכנס לממ"ד ואין לה קליטה כי הדלת סגורה. מאותו רגע נכנסנו לחרדה מאוד גדולה. מדי פעם אני או אחותי השנייה מגן נר, הצלחנו להשיג אותה. מדי כמה דקות היא פתחה את דלת הממ"ד כדי להשיג קליטה והודיעה לנו מה שלומה, היא הייתה חייבת קליטה בטלפון שלה כי רק כך היא שמרה על קשר עם אנשים אחרים בקיבוץ ועם המוקד שלהם במשך כל אותן שעות".
היא שמעה את המחבלים?
"כמובן. היו יריות בהתחלה והם היו בטוחים שהיריות הם של צה"ל שנכנס לתמונה. אחותי חשבה שזו חולייה אחת של כמה מחבלים בודדים וזה יעבור בקרוב, אבל לאט-לאט בכל פעם שהיא פתחה את הדלת וקיבלה את ההודעות והקריאות לעזרה מהחברים שלהם ומהמוקד היא ראתה את התמונה המלאה".

3 צפייה בגלריה
סולו עם אחותו ברברה לוינסון בימים אחרים
סולו עם אחותו ברברה לוינסון בימים אחרים
סולו עם אחותו ברברה לוינסון בימים אחרים
(צילום: פרטי)

גם אחיינו של סולו, אלון לוינסון, אשתו ושלושת ילדיהם היו נצורים במשך שעות בביתם בקיבוץ, וגם אחייניתו מיכל שהתגוררה בדירה אחרת בקיבוץ. "אחיינית שלי שכרה דירה קטנה ב'נעורים', היה לה ממ"ד, אבל לאחר כמה רגעים הייתה הפסקת חשמל והיא לא יכלה להטעין את הטלפון שלה. לקראת הצהריים נותק הקשר איתה והיא הייתה בחושך שעות ארוכות".
רק לפנות בוקר של יום ראשון הצליח כוח צה"ל להיכנס לקיבוץ, להרוג את המחבלים ולקחת את הניצולים למקום מבטחים. "הצבא הגיע ב-4 בבוקר לבית של אחותי. היא תחקרה אותם כדי להיות בטוחה שהם באמת חיילי צה"ל ורק אז פתחה להם את הדלת. שעתיים לאחר מכן החיילים הצליחו לחלץ את אחיינית שלי מיכל והעבירו אותה לממ"ד אחר עם כמה צעירים אחרים והשאירו כמה חיילים לשמור עליהם שם. את האחיינית שלי שלחו לשפיים ואת שאר בני המשפחה למלון באילת ומאז בני המשפחה מתניידים בין אילת ושפיים איפה שכל החברים שלהם יושבים שבעה".

"המציאות מתחילה להכות"

לדברי סולו רק בימים אלה מתחילים ניצולי כפר עזה לעכל את האסון. "כולם שם עכשיו מתחילים להתפרק", אמר סולו בכאב, "בהתחלה הם החזיקו מעמד, אבל עכשיו המציאות מתחילה להכות. כולם בקיבוץ כמו משפחה אחת גדולה. אתמול אחיין שלי השתתף בלוויה של חבר טוב שלו ואמא שלו מנחל עוז שנקברו בכפר מונש. הוא היה בן בית אצלם ועכשיו מצאו את הגופות שלהם. כל אחד עם הטראומה האישית שלו וזה רק הולך ומתרבה. ביקרתי את אחותי ברברה שבוע שעבר בתל אביב. היא עובדת סוציאלית במקצועה והיא תומכת בכל החברים שלה ששכלו ילדים ונכדים ובני זוג. כשהייתי אצלה היא כל הזמן הייתה עסוקה בשיחות לחברים שלה שזקוקים לתמיכה ומילה טובה. אני חושב שזה מה שעוזר לה להתמודד".

3 צפייה בגלריה
החורבן בכפר עזה לאחר הטבח
החורבן בכפר עזה לאחר הטבח
החורבן בכפר עזה לאחר הטבח
(צילום: גיל נחושתן)
קראו:

בקיבוץ יזרעאל, שרבים מחבריו הם קרובי משפחה של חברי קיבוצי העוטף, גם מרגישים את האסון הכבד. חברי הקיבוץ מארחים רבים מתושבי העוטף וכעת מכשירים דירות נוספות לקליטת המפונים. "אני מרגיש בפנים שעברתי שואה. אף אחד לא מדבר עכשיו על להתכונן לחזור. זה לא השלב הזה. הם כולם אומרים אותו דבר: כל עוד שהחמאס יהיה שם על הגדר שלהם, אין להם למה לחזור'. אני שואל את עצמי אם הייתי במקומם של האחיינים שלי שצריכים עכשיו לגדל ילדים שעברו טראומה אם הייתי חוזר לשם".
יש בהם כעס על הצבא והמדינה שהפקירו אותם?
"הם מרגישים כעס מאוד גדול על זה שלקחו לכיתת הכוננות את הנשקים. לא שאלתי אותם מה הם חושבים על זה שלקח לצה"ל כל כך הרבה זמן. היום כבר מתחיל להתברר למה כי הרבה נהרגו בבסיסים. כל התפיסה של כולם וגם של מערכת הביטחון הייתה שבמקרה הכי גרוע ייכנסו כמה חוליות בודדות ואנחנו יכולים עליהם וזה לא מה שקרה. עכשיו זו רק תחילת המלחמה וזה לא סוף פסוק, אנחנו לא יודעים מה הולך להיות ביהודה ושומרון ובלבנון ואם זו רק ההתחלה, אבל עכשיו כולנו מוכנים".