יהודה משה מעפולה לעולם לא ישכח את ה-8 במרץ 2018. ללא שום התראה מוקדמת הוא חטף באותו יום גורלי אירוע לבבי קשה, שממנו ניצל בנס גדול. מאז התאריך הזה הוא יום חשוב בלוח השנה שלו, היום בו הוא נולד מחדש.
"הרגשתי את הגוף נוטש אותי"
משה (53), נשוי ואב לשלושה, עובד בעיריית עפולה בארבע השנים האחרונות כעוזר ראש העיר, אחראי על מערך האבלים ומערך פניות הציבור בשכונות הוותיקות בעיר. "אלו תפקידים שהיו חשובים לי מאז שנולדתי מחדש", הוא מספר, "אני מרגיש שחשוב לי לעזור לתושבים כי הבירוקרטיה במדינה שלנו היא קשה. בתפקידי כאחראי על פניות הציבור בעפולה עילית וגבעת המורה אני מנגיש את השירות עד לפתח הבית של התושב. אם זה להגיע לאדם מבוגר עד הבית ולעזור לו לכתוב מכתב ולשלוח לו אותו או לעזור לו בדברים קטנים כמו לקנות לו חלב. העבודה הזו היא עבורי שליחות. זה לא בשביל לקבל קולות מחר בקלפי. זה משהו שממלא אותי בבוקר ונותן לי סיפוק".
חמש שנים אחורה, ה-8 במרץ 2018. משה סיים באותו היום לעבוד בערך סביב השעה 17:30 ויצא מבית שאן בחזרה הביתה לעפולה. "בנסיעה לכיוון עפולה, בערך כשהגעתי לקיבוץ מרחביה הרגשתי בגוף משהו לא רגיל ולא בסדר שעובר עלי", החל לשחזר, "הרגשתי כמו רכב שמורידים לו פתאום בוכנה אחת והוא בקושי מצליח לתפקד. בדיוק הבן שלי עומר התקשר אלי. הוא למד אז בעפולה וחזר מהטיול השנתי וביקש ממני לאסוף אותו. באותה שנייה לקחתי החלטה ואמרתי לו: 'אני לא בא לקחת אותך אני עולה לקופת חולים, משהו בי לא בסדר'".
הרגעים חלפו ומשה המשיך בנסיעה, אבל ההרגשה הלא נעימה התגברה והוא אכן החליט לשנות כיוון ולנסוע לקופת החולים. "המשכתי לנסוע ואני ממשיך להרגיש שמשהו לא בסדר. עצרתי את האוטו בצד ויצאתי ממנו ופתאום הרגשתי סחרחורת חזקה", ממשיך משה לתאר את הרגעים הדרמטיים בחייו, "חזרתי לרכב והמשכתי לנסוע לכיוון עפולה. כשהגעתי לשכונת רובע יזרעאל החלטתי לעלות לכיוון גבעת המורה למרפאה שלי. קילומטר לפני המרפאה הרגשתי שחלקים בגוף נוטשים אותי. בקושי נשמתי והתחלתי לראות מטושטש. נסעתי וצפרתי חזק, אבל הכבישים היו ריקים. אני לא יודע איך, אבל איכשהו הצלחתי להגיע לקופת חולים. ירדתי מהאוטו בצעדים איטיים, נכנסתי לחדר של המרפאה, נתתי בעיטה קלה בדלת - למזלי הדלת הייתה פתוחה. מישל האחות פתחה את הדלת, חיבקתי אותה וירדו לי דמעות. אמרתי לה: 'אנחנו נפרדים'. הרגשתי שזה הסוף. זה לא היה אירוע לב רגיל. זה משהו מעבר. הזעתי כולי והרגשתי את הגוף נוטש אותי".
"הבנתי את הנס שקרה לי"
את הימים הבאים משה זוכר כרצפי זיכרונות מקוטעים. הוא הובהל לבית החולים שם עבר החייאה וניתוח צנתור ממושך שהציל את חייו. "הזיכרון הבא שלי אחרי שהגעתי למרפאה הוא שאני נמצא בתוך האמבולנס, אחרי זה יש לי זיכרון שאני שוכב על המיטה בטיפול נמרץ ומדברים איתי ושואלים אותי כל מיני שאלות. אני זוכר שהתעוררתי בבוקר לאחר מכן עם מלא מכשירים עלי ואשתי הייתה לידי. היא סיפרה לי אחר כך שהזעיקו אותה מהבית ומה עבר עלי. הצנתור היה ארוך ומורכב אבל הצליח".
למחרת הניתוח משה כבר הרגיש טוב יותר וביקש להתנתק מהמכשירים. את הרגע בו הבין שחייו ניתנו לו בחזרה במתנה, הוא משחזר בדמעות. "ביקשתי מהרופאים לרדת למטה, הסתכלתי לשמיים והבנתי את הנס שקרה לי", הוא נזכר, "הבנתי שאני פה רק בגלל שקרה לי נס. ניצלתי מאירוע לבבי קשה. באותו יום קיבלתי החלטה שאני משנה את אורח החיים שלי. כלומר מתנהג אחרת, פחות לוקח ללב ושאנסה לעשות רק טוב".
כששחזרת מאוחר יותר את מה שקרה לך חשבת שהסיפור היה יכול להיגמר אחרת?
"אם באותו רגע קריטי הייתי אומר לעצמי שזו רק סחרחורת קטנה וממשיך לבית לא הייתי בין החיים היום. לקחתי החלטה קשה כי הבן שלי חיכה לי. אני איש של משפחה, שדואג לילדים ורץ אחריהם לכל מקום. לעזוב אותו ולהגיד לו תסתדר זו החלטה קשה. אני לא יודע מאיפה לקחתי אותה. בתחושה שלי יד מלמעלה כיוונה אותי".
מאז מציין משה מדי שנה את היום בו הוא נולד מחדש. "בשנתיים הראשונות חגגנו אני והמשפחה הקרובה במסעדה טובה או בארוחה בבית. בשנתיים האחרונות פחות ציינתי את זה כי תמיד יורדות לי דמעות כשאני נזכר באותו יום, אני משתדל לזכור, אבל גם מדחיק, כי הרבה פעמים אני מרגיש קצת פחד. הפחד הגדול הוא שאתה רואה אנשים בני 50 נופלים עם דום לב ולא ניצלים. הסטטיסטיקה אומרת שיותר מ-90 אחוז שקיבלו אירוע כמו שלי מתים".
"אני יותר לא לוקח ללב"
מאז אותו יום משה מספר כי הוא גם למד להעריך יותר את החיים. "אני רואה את הילדים שלי גדלים ומתחתנים וזה מעצים את הנס שקרה לי. מאז כל אירוע משפחתי משמח הופך להיות אירוע מרגש ואני מזיל דמעה. לפני חצי שנה הבן שלי דניאל התחתן ויומיים לפני זה בכיתי. דניאל בני הבכור הוא איש עסקים וקצין בצבא, הבת שוהם הייתה לוחמת ועכשיו היא לומדת משפטים שנה שנייה והבן הקטן עומר לוחם בכפיר ועכשיו משרת בעזה. מאוד קשה לי שהוא בעזה, אני עובר לילות בלי שינה וגם ככה אני מתעורר לפעמים באמצע הלילה ולא נרדם. אני גם יותר דואג מאז. דואג לעצמי ולגוף שלי ולסביבה".
כמה חודשים לאחר האירוע ששינה את חייו הצטרף יהודה לעיריית עפולה בתפקיד אחראי על מערך האבלים והממונה על פניות הציבור בשוכנות הוותיקות: "בתפקיד הזה אני מרגיש שאני מצליח לעשות דברים טובים".
כשאתה רואה מקרים קשים זה משפיע עליך?
"זה מפרק אותי. כשאני נכנס למקום כזה אני ישר מפעיל את אשתי שמכינה עוגיות ומדבר עם הבן שלי שיתרום כמה שקלים ועם אחי שיתרום גם. אני מארגן סיוע מפה ומשם ומשמח את האנשים כמה שאפשר ומתקדם קדימה. זו זכות. אותו דבר לגבי האבלים. אני לא רק בא ושם אוהל והולך. אני עוזר, תומך, מביא מודעות אבל ואם צריך לדאוג לאוכל ולכיבוד אני מביא. אני גם דואג להתקשר אליהם כל הזמן ולשאול איך הם מרגישים".
קראו גם:
מה נותן לך את הכוח להמשיך לעשות את זה למרות הקושי?
"בסופו של דבר כשאני קם בבוקר ויודע שעזרתי למישהו אחד ואני רואה אותו מאושר, זה שווה בשבילי את כל העולם".
לאיזה תובנות הגעת מאז מה שקרה לך? מה עוד השתנה בך?
"אני יותר לא לוקח ללב. אם יש לי התנגשות עם מישהו, אני מרפה ומתקדם קדימה. אני יודע מתישהו שזה יעבור והכל יסתדר. אני לא כועס יותר מדי ואני לוקח את החיים בקלילות וחושב על הדברים אחרת".
מה המסר שלך מהמקרה שלך?
"מה שחשוב בחיים זה לחיות – כל השאר שטויות. לחיות זה לא רק כדי לחיות, אלא מהמילה להחיות. כל הזמן להסתכל ימינה ושמאלה ולדעת שיש עוד אנשים בעולם שאפשר לעזור להם ולתמוך בהם. חשוב לי גם לעזור לעצמי. אני קם בבוקר ושמח שהגיע הבוקר. אני חי. צריך לנצל את הרגע. אני נהנה מכל דקה ומנסה להפיק את המקסימום מכל יום, אני באמת מרגיש שכל יום הוא מתנה".
משה מדגיש גם את נחיצותו וחשיבותו של מכשיר הדפיברילטור, מכשיר החייאה מציל חיים שחשוב שיוצב בקרבת מקום במרחב הציבורי. "לאחרונה הציבו כמה מכשירים בכל המחלקות בעיריית עפולה. חשוב שהדפיברילטור יהיה קרוב ונגיש. לא מזמן הייתי ליד קניון העמקים והרגשתי לא טוב. אמרתי לעצמי 'הנה זה קורה לי שוב', מיד הרצתי בראש איפה יש את מכשיר הדפיברילטור. הגעתי לתחנה המרכזית באגד ונכנסתי לתחנת המשטרה ממול. אני זוכר שהגעתי לשם ואמרתי לשוטר: 'אני חולה לב, תביא את המכשיר והוא יצא והביא אותו'. בסוף מסתבר שזה לא היה זה והמינון של הכדורים היה נמוך מדי ולא היה בו צורך. אבל אין ספק שהדפיברילטור מציל חיים".