ה-7 באוקטובר שינה לחלוטין את מסלול חייה של טל לביא־שומרון. עד לאותו יום היא הייתה מתושבת ותיקה ושורשית ביישוב אדמית על גבול הצפון, נשואה, עם קריירה עצמאית בתחום יחסי הציבור.
היום, שנתיים אחרי, היא כבר לא גרה באדמית, פרודה, מתגוררת בעמק ויודעת לצערה שלאדמית כבר לא תשוב. "אנחנו עולים להר כאורחים, זו תחושה של הכי בית בעולם, אבל זה כבר לא. המחוזות המוכרים של ראש הנקרה ואכזיב והזיכרונות ההם התחלפו במציאות חדשה. "הכנרת והחום של בית שאן הפכו למגרש האחורי שלנו".
דרכונים, סנדלי שורש ותרמיל
לביא שומרון האמינה כל חייה ששינויים הם משהו שמתכננים מראש ומתכוננים לקראתו. אבל שום דבר לא הכין אותה לרגע הנורא של בוקר של ה-7 באוקטובר, כשקמה כמו כל עם ישראל למשמע האזעקה.
"זה היה יום מפלח שקרע את הלב וגרם לי לאבד את האופטימיות הנצחית של תושבת הגליל המערבי, שמתגוררת 400 מטר מגבול הצפון ותמיד רואה בכך רק את הטוב והיפה", היא אומרת. "אבל בשבת ההיא, בשש וחצי בבוקר, כשראיתי את הפנים המודאגות של הילדים הבוגרים שלי, הבנתי שהכל השתנה. ידעתי שההנחיה לארוז תיק ל-72 שעות היא יציאה בלי תאריך חזרה. ארזתי גם את הדרכונים של כולנו, סנדלי שורש ותרמיל. יציאה לעבר הלא נודע, לא לטיול, לא לחופשה. והגדרה חדשה: מפונה. השתדלנו לצאת מהשער הצהוב של הקיבוץ בחיוך. שלחנו מבט חפוז לאחור, כי לא ידעתי מתי ואם עוד נשוב".
המשפחה עברה מאז אין ספור טלטלות, מקומות מגורים ובתי ספר לאורך 700 ימים ששינו כליל את חייהם. "במישור האישי נשארנו מלוכדים גם כשעברנו חמש כתובות מגורים, וגם כשנפרדנו כמעט מכל החפצים בבית. ארזנו את הבית הראשי באדמית, ובעלי ואני פיצלנו כוחות אחרי שנים רבות של זוגיות. לא תכננו שזה יקרה. נקלטנו כעקורים בקיבוץ גזית שחיבר וחיבק אותנו באווירה קהילתית, בחדר האוכל, בשבילים המוריקים, בנוף ובאנשים הטובים שחייכו אלינו".
הצלחת להרגיש שייכות?
"הייתי יושבת מכווצת בבריכה של הקיבוץ, צמודה לנייד לכל התראה ומסביב הילדודס היו מצחקקים, והייתה שלווה באוויר, ואני הבטתי ב-20 המטרים שבהם אני חיה ואמרתי, 'זה לא הגיוני', אבל לאט לאט זה היה כן. זו פרידה: מהקהילה שלי, מהבית שלי, מהאיש שאיתי. היינו חמישה, ופתאום כל אחד מאתנו נמצא במקום אחר בגלל צרכים שונים - עומר (24) סטודנטית, אורי (19) לוחמת בתותחנים ודורון (16), תלמיד י"ב בבית הספר כדורי. כל אחד מאיתנו מוצא לאט, לאט חיים חדשים, שתקווה להתאגד ולהתאחד במוקד חדש".
את לא זכאית לפיצויים
כשהמדינה הפסיקה לשלם לה דמי שכירות, נאלצה לעבור לעפולה. "זה היה מעבר חד ומתפשר לעבר העיר, שבה יכולתי לנהל חיים בתקופה המורכבת שאליה נקלעתי, לשלם שכירות וגם משכנתא באדמית, להתמודד עם מיסים חדשים (כי אני כבר לא גרה ביישוב צמוד גדר), וכל זה בנוסף לאתגרים במישור הפרטי ובעבודה".
אולי יעניין אתכם:
מה קרה בעבודה?
"מרגע שסירבו לתת לי פיצויים כבעלת עסק עצמאי, הבנתי שאאלץ לשנס מתניים, למצוא פרנסה באזור שאליו עברתי וליצור מיזם חדש, גם אם זה כרוך בהחלפת ארבע מועצות תוך פחות משנה. נקודת המבט הובילה לחיפוש הזדמנויות, מעין צו שמונה שאליו התגייסתי לטובת בעלות ובעלי העסקים הקטנים והתיירות הכפרית שסביבי. בעזרת גיוס מימון וחיבור לעמותות הצלחתי".
שילמתם את מחיר התפרקות הזוגיות.
"היום אנו בדרך לפרידה סופית. המשבר שלנו התחיל בקורונה אבל המלחמה היא זו שהובילה לפרידה, בשל היציאה מהמסגרת, מהבית המוכר ומהשגרה. אם לא היינו זזים מאדמית, היינו במקום אחר, והלוואי שכל זה לא היה קורה. גם אנחנו וגם הילדים התבגרנו מאוד בשנתיים האלה. נדרשנו לתעצומות נפש".
ומה הלאה?
"אני מסיימת באופטימיות כי אני כזו. השנתיים האחרונות חרצו בפניי מספיק כאב, ואני מאחלת שכולנו נמצא שלווה, כל אחד במקום שבו הוא נמצא, היכן שטוב לחפש טוב יותר, לפתוח דלת לשכן ולחפש קרקע חדשה עם מציאות מיטיבה".