לראות ולהריח // לוי גבעון (81), אל"ם במיל, טירת צבי
תפקיד ויחידה: קצין בפלוגת הג'יפים/סיור בחטיבת 179 של עוצבת ראם
גזרת לחימה: רמת הגולן, סיני ואחרי צליחת התעלה גם במצרים
המזכרת: משקפת ופגיון של חייל מצרי. אחרי קרבות הבלימה וההבקעה ברמת הגולן ירדנו לסיני וחצינו את התעלה. בצד המערבי שלה, בקילומטר ה־105 במפגש הצירים עקל-סרג', הייתה עמדת תותחים מצרית נטושה. נכנסתי אליה ושם מצאתי מונחים משקפת ופגיון של חייל או קצין מצרי. החלטתי לקחת אותם גם כדי שתהיה לי מזכרת מהמלחמה הזו וגם שתשמש אותי להמשך שירותי הצבאי. ואכן נעזרתי במיוחד במשקפת בשירות הקבע שלי ובמילואים. שמרתי עליהם מאז אבל ממש אין לי שום רגש כלפיהם".
רגע אחד מימי המלחמה שמלווה אותו עד היום: "תוך כדי המלחמה נשלחתי פעמיים לחפש חיילים אבודים. האירוע הראשון היה ביום רביעי ה-10 באוקטובר 1973. היתה הפגזה על החניון שלנו מערבית לתל חזקה. באותה עת המח"ט רן שריג, שנפצע קודם, חזר לפקד על החטיבה. הוא שלח אותי לסרוק את החניון ומצאתי נגמ"ש ובו שמונה גופות מגדוד הסיור 134 שלחם איתנו יחד. אני תמיד אומר 'מלחמה רואים, מלחמה מרגישים, מלחמה שומעים ומלחמה מריחים'. ככה איתרנו את הנגמ"ש, על פי הריח. במקום הוקמה אנדרטה שנקראת 'הנגמ"ש, התאנה והארז'. מוסא פלד, שגיסו נהרג שם, נטע את הארז.
"ביום האחרון של המלחמה, אחרי הפסקת האש, קורא לי המח"ט רן ואומר לי 'בבוקר יצא מפאיד מסוק לפינוי נפגעים מהעיר סואץ. הקשר אבד עם המסוק לך לחפש אותו'. השעה הייתה 11 בלילה. אף אחד לא ידע איפה. נסענו ארבעה נגמ"שים וארבעה ג'יפים והתחלנו לסרוק. ברגע אחד אומר לי הסייר שבתאי: 'לוי אולי נעמוד?' כי כשנוסעים יש רעש. נעצרנו ואז הבחנו כ־300 מטר מאיתנו במסוק שרוף כולו. ניגשנו לשם ואספנו שמונה דיסקיות של הנופלים. אני זוכר שלקחתי את הדיסקית של הטייס ואני רואה את השם עופר איילי ז"ל מקיבוץ יפעת. את השם איילי הכרתי כי בן הדוד שלו ראובן מעין הנצי"ב היה בן כיתה שלי. הרבה שנים אחרי המלחמה, כשאני מפקד בית ספר לסיור של צה"ל בצאלים, מתייצב אצלי רב"ט בשם אופיר. שאלתי אותו מאיפה הוא והוא ענה מיפעת. שאלתי מאיפה קיבל את השם והוא אמר שהוא נקרא על שם עופר איילי ז"ל".
50 שנה אחרי מה קרה עם המדינה שלנו? "צריך לראות את הדברים הטובים במדינה, חובה ללמוד מטעויות העבר והכי חשוב להיות מאוחדים".
מבעד לעדשה // יגאל פרס (81), סמל-ראשון במיל', אלונים
תפקיד ויחידה: גדוד טנקים 7016, פלוגה א' טען/קשר, אוגדת 162 בפיקודו של אברהם 'ברן' אדן.
גזרת לחימה: סיני ואחרי צליחת התעלה גם במצרים.
המזכרת: "מצלמה מסוג אשי-פנטקס. זו מצלמה עם סרט פילם שחור/לבן, שרכשתי שלוש שנים לפני המלחמה. הייתי חובב צילום וזו הייתה אז מצלמה משוכללת יחסית שאפשר להחליף בה את העדשות. צילמתי איתה כשעשינו מילואים בקו בר לב וגם כאן בקיבוץ. כשהמלחמה פרצה וגייסו אותי לקחתי מזוודה, נעלי פלדיום ואת המצלמה. לאורך כל המלחמה צילמתי איתה מתי שיכולתי. הייתי יוצא מהצריח ומצלם. אחת התמונות האותנטיות שצילמתי הייתה רגע חציית התעלה, כשאנחנו ממש על גשר הגלילים. היו שם צנחנים שכיוונו את הטנקים שלא יפספסו את הגשר. תוך כדי תנועה אני רואה שעומד שם חבר טוב שלי נגרי מקיבוץ עין חרוד. זו הייתה סיטואציה מוזרה פתאום לפגוש אותו. לא זוכר כמה פילם ושקופיות צילמתי, אבל כל מה שצילמתי שמרתי במזוודה. לפני שחצינו את התעלה שלחתי הביתה גלויה ושם רשמתי לאשתי מיכל איזה פילם יש במזוודה כדי שתדע מה לפתח. היא הרגישה אז שזו צוואה שהשארתי. המשכתי לצלם עם המצלמה הזו לפחות עוד 20 שנה ואז הפסקתי לצלם אבל החלטתי לשמור עליה. היום היא נמצאת במשמרת אצל הבן שלי שהוא אמן ומעצב תעשייתי".
רגע אחד מימי המלחמה שמלווה אותו עד היום: "חציית התעלה הייתה גיהנום. היו שם הפצצות בלי הפסקה. זה היה כמו גשם של פצצות. המצרים פשוט פתחו בהפגזה מטורפת. לא ייאמן להימצא בתוך דבר כזה. אחרי שחצינו את התעלה עמדנו שם באיזה משטח גדול וכמות הפגזים שירדה מסביבנו הייתה לא נורמלית. הטנק התרומם באוויר. ישבתי בתוך הטנק, רעדתי מפחד וחיכיתי שזה יעבור. עוד רגע שכמובן אני לא יכול לשכוח שתוך כדי המלחמה נולד בני יאיר. זה קטע כי בני הבכור ינון נולד תוך כדי מלחמת ששת הימים".
50 שנה אחרי מה קרה עם המדינה שלנו? "המדינה על הפנים. אני ממש מודאג. התהליכים שהמדינה עוברת בימים אלה הם לא מתקבלים על הדעת. יש פילוג ושסע. אי אפשר כבר לדבר עם אנשים".
מכת סאגרים // נחום זרחי (74), סא"ל במיל', נהלל
יחידה ותפקיד: גדוד 126 בפיקודו של גיורא קופל, אוגדת 162 בפיקודו של אברהם 'ברן' אדן, סמ"פ, מפקד טנק
גזרת לחימה: סיני ואחרי צליחת התעלה מצרים
המזכרת: "זנב של טיל סאגר שנורה. מצאתי אותו בשטח מערבית לתעלה ובהחלטה של רגע החלטתי לקחת אותו. במשך שנים הוא היה מונח באחד המחסנים שלי בחצר והעלה אבק. בשנת 2006 קיבלתי ארון זכוכית שבו שמתי את המשקפת השבורה והגלילון של בני צור, שנפל במלחמת לבנון השנייה. הוספתי בארון גם את הזנב של הסאגר ומאז הוא שמור אצלי ברפת. הקשר שלי לטילי סאגר הוא שכטנקיסטים ראינו אותם מתעופפים כל הזמן. הזירה המצרית הייתה מוצפת בהם. ב-16 באוקטובר היינו ממזרח לחווה הסינית והגדוד שלי קיבל משימה לפתוח את ציר טרטור. במקום הזה היינו כמה שעות טובות ובכל פעם שרצינו להתקדם המצרים ירו טילים. באחד המקרים המצרים ירו לעברנו טיל סאגר מכיוון תעוז 'טלוויזיה'. ראיתי אותו עף מימיני. מיד נתתי פקודה בקשר לצוות לחלץ לאחור. הנהג הכניס לרוורס, נסע אחורה והטיל עבר בחזית הטנק שלי. זה היה מפחיד לראות את הטיל עובר לא רחוק ממני. לצערנו הסאגר המשיך הלאה ופגע בטנק משמאלי של המט"ק דוד בונפילד, שנהרג מהפגיעה".
רגע אחד מימי המלחמה שמלווה אותו עד היום: "ב-19 באוקטובר הגדוד כבר היה בעומק של 15 קילומטר מערבה לתעלה כחלק מכיתור הארמיה השלישית המצרית. הגענו לאזור שנקרא מישורי אאידה והשקפנו על בסיס טילי קרקע אוויר, כשהטנקים שלנו עמדו במרחקים של כ-40 מטר אחד מהשני. פתאום טילי סאגר התחילו לעוף לכיווננו. הטנק של גיורא קופל נפגע ראשון. הוא נדלק והתפוצץ. הנהג חיים זרור מטבריה ויוסי מרי התותחן נהרגו. אחרי כמה זמן הטנק של אהוד חטף טיל, גם הזלדה של החוליה הטכנית חטפה טיל ולא עברו כמה שניות וגם הטנק שלי חטף טיל. התותחן, הטען-קשר ואני נחלצנו מהטנק, אבל הנהג לא פתח מדפים ונשאר בתוך הטנק. עליתי על הטנק חזרה והצלחתי לפתוח את המדפים ולחלץ אותו. באירוע הזה נשרפתי ביד. את הנהג טנק שלי, יעקב בן יעיש מחדרה, לא ראיתי 40 שנה עד שלפני 10 שנים נפגשנו במפגש שעשינו אצלי בחצר. הוא סיפר באירוע 40 שנה למלחמה שהוא לא ידע מה קרה לו. המג"ד גיורא קופל נפטר לפני כשנה".
סיפור על התמונה מהמלחמה: "שעון היד נמצא על יד ימין כי יד שמאל היתה שרופה לאחר שהטנק נפגע מהסאגר. רק המקום בו השעון היה על היד לא נכווה. את השעון קיבלתי מיוסל'ה רגב מנהלל, איש המוסד, שעזרתי לו במשק. יצאתי למלחמה עם השעון (חשמלי עם מחוגים) והוא שרד את המלחמה. כמה ימים לאחר הפסקת האש היה כנס קצינים באולם גדול בשדה התעופה פאיד, ממערב לתעלה. יוסל'ה רגב הגיע לשם עם חברו מה-101 אריק שרון. זו היתה פגישה מאוד מרגשת. הראיתי לו שם את השעון ששרד ואת היד שצורת השעון עליה".
50 שנה אחרי מה קרה עם המדינה שלנו? "המדינה נמצאת היום במקום לא טוב. אין מנהיגות ולכן אני מודאג. זו לא המדינה שהייתה לנו וזה קשה. בעבר הייתי נגד האנשים שירדו מהארץ, היום אני מבין אותם".
עדות לפציעה // זאב פרל (74), צפת
יחידה ותפקיד: מפקד פלוגה ו' בגדוד 79, חטיבה 14 - שריון, בפיקודו של אמנון רשף
גזרת לחימה: סיני, בגזרה המרכזית
קראו גם:
המזכרת: "פנקס כיס אישי של מפקד. היום יש מחשב אישי או טלפון נייד אז זה היה פנקס. הוא היה מונח בכיס הסרבל שלי. רשמתי בו ציוות של חיילים, טיפולים דחופים לטנקים, תחמושת שצריך וסיכום שיחה עם מפקד הגדוד. הפנקס הזה היה מונח בכיס של הסרבל. לאחר שנפצעתי, בבית חולים, הורידו ממני את הסרבל וכל מה שהיה בו שמו בשקית ונתנו לי אותה. השקית הזו נשמרה איכשהו בתוך החפצים האישיים ולא ראיתי אותה שנים. לפני כמה זמן לקראת 50 שנה למלחמה התחלתי לחפש חומרים ופתאום מצאתי את השקית ואת הפנקס. נדהמתי לגלות שהדם שלי נשמר 50 שנה. מה שנקרא דם זה לא מים".
רגע אחד מימי המלחמה שמלווה אותו עד היום: "ברגע שהמלחמה פרצה, למעשה ביום הראשון למלחמה, יצאנו מרפידים לכיוון התעלה. בלחימה באזור פירדאן במטרה לבלום את המצרים חטפתי RPG בצריח של המפקד ומאות רסיסים התפזרו. נפצעתי בגולגולת, בעיניים, באף, בשיניים, בצוואר, בכתפיים וביד. צנחתי פנימה עם הכרה מוגבלת. הטען חיים דנה, שעלה לעמדת המפקד, והתותחן מוטי גבאי המשיכו בהסתערות בגבורה גדולה ואז חטפנו טיל שני, סאגר - כנראה מהצד השני של התעלה. כתוצאה מהפגיעה חיים ומוטי נהרגו, אבל הנהג בני אברמוביץ' המשיך להסתער. הקשר שלי איתו היה מקוטע. דיברתי עם בני באמצעות צעקות ולמעשה הוא היה הכשיר היחיד בטנק.
"בני המשיך לנסוע ולא נשאר במקום", המשיך פרל לשחזר, "נכנסנו למוצב שכבשו המצרים והם החלו לירות עלינו, אבל בני במיומנות של נהג מנוסה הציל אותנו משם. בסופו של דבר שקענו בביצה ליד מסילת הברזל של תעלת סואץ. כשבני יצא מהטנק הוא נתקל במראה הקשה של חבריו שנהרגו. הוא חילץ אותי מהטנק והתחלנו לנוע ברגל בתוך שטח אויב אל עבר כוחותינו. הלכנו שבעה-שמונה קילומטרים בדרך לא קלה. הייתי חלש מאוד, עיוור והתקשיתי ללכת. באיזה שלב אמרתי לבני שיעזוב אותי וימשיך בלעדי, אבל הוא לא ויתר בשום פנים ואופן והמשיך לסחוב אותי. אחרי שהגענו לכוחותינו פוניתי לבית חולים בבאר שבע, שם אושפזתי במחלקת נוירולוגיה עיניים. בני גילה מסירות, נאמנות ואחריות ועל כך קיבל את עיטור העוז".
50 שנה אחרי מה קרה עם המדינה שלנו? "היו לנו ימים טובים והמדינה התפתחה ושגשגה, אבל בזמן האחרון אנחנו בהידרדרות מוסרית ופוליטית, המדינה הציונית המפוארת הופכת להיות מדינה שקשה להתגאות בה".