ב-21 במאי 2024 נפצע קשה רס"ל במיל' אלדד מטמון (32) מעפולה, לוחם הנדסה קרבית ביחידת יהל"ם, בפיצוץ מטען בבית חנון בצפון רצועת עזה.
באותו היום בדיוק הוא ולינוי ארוסתו היו באמצע שליחת הזמנות לחתונתם המתוכננת. אבל במקום להתחתן בתאריך המקורי, מצא את עצמו אלדד בשיקום ממושך בבית החולים כשלצידו לינוי, שלא זזה ממנו במשך שלושה חודשים. בסוף החודש שעבר התקיימה החתונה שהייתה רגע של ניצחון עבורם ורגע משמעותי עבור מאות האנשים שהגיעו לשמח אותם ביום המאושר בחייהם.
עף מהפיצוץ
"הייתה לנו פשיטה על בית חנון", משחזר מטמון את רגעי הפציעה, "יצאנו לפעילות אני וחברי לצוות גדעון דירוא ז"ל, שהכרתי עוד מהשירות הסדיר ב-2010. היינו חוליית חוד של חמישה חיילים". במהלך סריקת המבנה האחרון, גדעון זיהה מטען: "הוא התריע לכוח באופן מאוד שקול. שני לוחמים של כפיר הספיקו לקחת שני צעדים אחורה ומסתבר שזו הייתה רשת מטענים מוכנה להפעלה. בפיצוץ אני עפתי לתוך בור וגדעון נהרג במקום. עוד קצין-לוחם נפצע קשה, חייל אחר בינוני ושניים נוספים נפצעו קל".
מטמון נפצע קשה עם כוויות בדרגה שנייה ושלישית, בעיקר ברגליים, וספג רסיסים בכל הגוף. הוא הובהל במסוק לבית החולים תל השומר במצב קשה. לינוי קיבלה את הבשורה על פציעתו בבוקר שלמחרת מאחותו. "שמעתי את המילים 'אלדד נפצע קשה בעזה' ולרגע לא הבנתי מה קורה", היא נזכרת. "התחלתי קצת לבכות אבל הבנתי שאין כל כך זמן. כל הדרך המחשבות רצות, אבל אמרתי לעצמי שאין סיכוי שהוא הולך למות. חזרתי על זה: 'אלדד חזק, יהיה בסדר'. אחותי הגיעה לבית חולים חצי שעה לפני, התקשרה אלי והרגיעה אותי. היא אמרה לי 'תסעי לאט הכל בסדר, זה רק הרגל'. באותו רגע לא היה אכפת לי אם יש רגל אם אין רגל, הייתה לי תחושת הקלה, אמרתי 'גם אם הוא לא שלם, נעשה שיקום ביחד, יהיה בסדר, הוא ילמד ללכת מחדש, העיקר שהוא בחיים'".
כשראית אותו בבית חולים איך הרגשת?
"כשהגעתי לבית החולים אלדד חזר מהניתוח. אמנם הוא היה מורדם ומונשם ומלא בבצקות מהחום של הפיצוצים שהיה שם, זה היה מראה שקשה לראות, אבל אני ממש חייכתי, לא היה אכפת לי מהמראה כי ידעתי שהוא בסדר".
4 צפייה בגלריה
אלדד (מימין) עם חברו שנפל בעזה גדעון חי דירוא ז"ל
(אלדד (מימין) עם חברו שנפל בעזה גדעון חי דירוא ז"ל)
התאוששותו של אלדד הייתה מהירה, ואחרי כמה שעות בהן היה מורדם ומונשם הוא התעורר והתחיל לדבר עם משפחתו. "באופן מאוד מפתיע הוא מהר מאוד התאושש מההנשמה, פתח את העיניים והתחיל לדבר ולהצחיק אותנו", נזכרת לינוי, "הוא שאל אותי: 'מאמי, יש רגליים?', אמרתי לו שכן ואז הוא אמר לי: 'את בטוחה, זה מרגיש לי קצת קצר'. ואז הוא שאל אותי: 'ואיך הפנים?', עניתי לו: 'הפנים מהממות. הכל בסדר'. ואז הוא אמר: 'יופי, כי זה המאני מייקר'".
בזריחה במצוק ארבל
סיפור האהבה של אלדד ולינוי החל בטכניון ב-2017, כששניהם למדו הנדסת מכונות. "היינו חברים טובים", מספר אלדד, שלאחר מכן עבר לפקולטה לחשמל. ב-7 באוקטובר שניהם הוזנקו למילואים, אלדד לדרום ולינוי לצפון, שם היא שירתה כקצינת לוגיסטיקה בדרגת רב סרן באגד מילואים של תותחנים".
איך קיבלתם את ההחלטה להתחתן?
אלדד: "אחרי הסבב השני שלי במילואים החלטתי שהגיע הזמן. בסבב הראשון התחלנו בבארי, היינו צריכים להיכנס לכל פינה כדי לראות שאין לכודים ולעבור על לא מעט גופות, המראות בדרום הכו בי חזק ומיד הבנתי שהדבר הכי חשוב זו המשפחתיות שלקחו מאיתנו ב-7 באוקטובר. אחרי שראיתי את הדברים שקרו החלטתי להציע לה נישואין".
ב-29 בפברואר הציע אלדד נישואין ללינוי על מצוק הארבל בזריחה. "הגענו ב-4:30 בבוקר כדי להספיק לראות את השמש העולה מהגולן. כשהגענו לצוק היה מזג אוויר מושלם, בדיוק השמש עלתה, ראינו את הלבן של החרמון ואת הכנרת ושם הצעתי לה נישואין".
לינוי: "אלדד אוהב את האתגר, הוא מאמין שצריך לעבוד קשה כדי להגיע למטרות ולקבל את התגמול אז הוא החליט שהוא עושה לי מסע כומתה ורק אז הוא מציע".
היית מופתעת?
"הייתה לי תחושה אבל הופתעתי כי היינו על המצוק והוא כרע ברך ואני הסתובבתי רגע וכשהסתובבתי חזרה לא ראיתי אותו. פחדתי שהוא נפל מהמצוק. שמחתי שהוא הציע סוף סוף, זה היה לוקיישן מדהים ונורא חיכיתי לזה. התרגשתי מאוד מאוד".
כל היום סביבו
בכל החודשים הקשים והארוכים של השיקום בבית החולים, אלדד ולינוי חיזקו אחד את השנייה וגם הקשר ביניהם התהדק. "זה קשה, זה משהו שלא עברנו לפני", אמר אלדד, "לא הכרנו את העולם הזה בכלל ופתאום להיכנס לשיקום ורופאים ובתי חולים, ואז לעבור שיקום יום בבית עם המגבלות הפיזיות. זה אתגר שלומדים להתגבר עליו ועכשיו אנחנו במקום הרבה יותר טוב".
לינוי: "אני מכירה את אלדד כבחור מאוד חזק מנטלית ופיזית. ראיתי שהוא עבר ייסורים וחווה כאבים מטורפים והוא עמד בהם בגבורה. לא התבכיין וניסה לשמור על רוח אופטימית. לא תמיד היה קל".
מה הכי עזר לכם להתמודד ברגעים הקשים ולהמשיך קדימה?
אלדד: "חשבתי הרבה על החתונה, לעמוד בהבטחה שנתחתן ונקים משפחה. בשביל זה נלחמתי גם כשיצאתי למילואים וגם בטיפול נמרץ. נלחמתי שנוכל להמשיך הלאה ולהקים משפחה".
לינוי: "לי מאוד עזר להיות בעשייה. להיות סביבו, לראות שהכול עובד כמו שצריך, שהוא מקבל את התרופות שלו. עזרה לי גם המחשבה שידעתי שיהיה בסדר. מהרגע שאחותי הודיעה לי שאלדד יחיה והוא יצא מכלל סכנה, ידעתי שיהיה בסדר ושזה עניין של זמן וזה מה שהחזיק אותי".
למדתם גם להעריך את הדברים הקטנים?
לינוי: "כן, כמו הפעם הראשונה שאלדד יצא לראות עולם. אחרי שהיה במשך שבוע וחצי במיטה בחדר עם תאורת פלוארוסנטים ובלי פרטיות גלגלו אותו עם המיטה החוצה ונתנו לו לנשום אוויר. או כשהוא אכל בפעם הראשונה גלידה אחרי שלושה ימים שלא היה יכול להכניס משהו לפה. הדברים הקטנים האלה החזיקו אותנו. עם כל הכאב והאתגר היו גם רגעים יפים שפתאום הבנו שאנחנו באמת צריכים אחד את השנייה, ממש בצורך אמיתי וכנה. ידענו שאנחנו פה לא סתם, שבחרנו נכון".
ליהנות מהחיים
המועד המקורי של חתונתם נקבע ל-20 ביוני שהיה היום ה-30 לנפילתו של גדעון ז"ל. בסופו של דבר נקבע תאריך חדש לחתונה שהתקיימה ב-29 באוקטובר השנה. "החתונה הייתה מרגשת. הרבה אנשים הגיעו לשמח, זו הייתה חתונה משמעותית לא רק לנו, אלא גם להרבה אחרים שראו את החתונה הזאת בתור ניצחון. זה היה משמעותי בשבילי לשבור את הכוס ברגל ימין. זה היה הניצחון שלנו".
לינוי: "זה היה מאוד כיף ומפתיע לראות כמה לאנשים אכפת, כמה הם לוקחים את זה גם למישור האישי שלהם. זה נותן תקווה שאנשים לא חושבים רק על עצמם, גם אכפת להם מהאחר. אנשים ממש רצו להיות שם ולשמוח ולראות אותנו ואת אלדד עומד בחופה, זה היה מדהים".
שמחת החתונה הייתה מהולה בעצב של נפילתו של החבר הטוב גדעון חי דירוא ז"ל. "גדעון תמיד איתנו", אמר אלדד, "הוא גם היה איתנו בחופה כשהקראנו את הנאומים. נתנו לו את המקום שלו כי בזכותו כל זה לא היה קורה. חשוב לי שאנשים יידעו איך הוא היה ומה הוא עשה. בפעולות האחרונות שהוא עשה הוא באמת הציל אותנו. היה לי חשוב שגדעון לא יישכח ושהמעשים שלו יישארו ושיידעו איזה אדם הוא היה, שתמיד שם את האחר לפניו. היתה לי הזכות להכיר אותו וגם להיות איתו ברגע האחרון".
מה החלומות והתוכניות שלכם לעשות יחד להמשך החיים?
לינוי: "ליהנות מהחיים. לטייל הרבה. להיות ברגע ולהקים משפחה".
אלדד: "אני חושב שהייתי רוצה לחיות בצורה שהייתי מסתכל אחורה ואומר שקיבלנו הזדמנות שנייה וניצלנו אותה כמו שצריך. כי האירוע הזה גרם לנו לעצור את הכל ולהבין שאתה יכול לאבד הכל ברגע אחד. אז לקבל את זה חזרה במתנה ובאמת לעשות עם זה משהו".
לתת תקווה
יש לך מסר או תובנה לחיילים אחרים שנפצעו במלחמה, ממה שאתה עברת?
אלדד: "אני לוקח איתי משהו שאמר לי חבר טוב שלי רועי רוזנברג שליווה אותי בהתחלה ותמך בי. הוא אמר לי ש'כל יום הוא ניצחון קטן'. כשאתה פצוע זה מאוד קשה לראות את הסוף, אני זוכר את זה בטיפול נמרץ ובמחלקת הכוויות ובשיקום. כשאתה שוכב במיטה אתה חסר אונים והזמן לא זז ואתה חושב שזה לא ייגמר, אז מתישהו זה נגמר למרות שקשה מאוד להאמין. כל מה שאתה צריך להתמקד לפחות ברגעים האלה, זה שכל יום זה מטרה קטנה וניצחון קטן ולאט-לאט אתה תתקדם ותסתכל אחורה ותראה שעברת דרך לא פשוטה. זה באמת מתחיל מהדברים הקטנים וכל יום משהו אחד קטן שאתה אומר 'ניצחתי פה' 'הצלחתי'. מהרגע שאתה מצליח לאכול, הרגע שאתה עומד בפעם הראשונה ועד לזה שאתה הולך בלי מקל".
קראו גם:
יש רופאים שעזרו לך בשיקום?
אלדד: "עברנו הרבה רופאים. כל מחלקת הפלסטיקה בתל השומר והחבר'ה במיון הם אנשים פשוט מלאכים שנמצאים שם. לבד לא הייתי יכול לעבור את התהליך. שיקום זה הרבה מעבר לטיפול הרפואי, זה כל המעטפת וכל היחס שנתנו שם".
לינוי: "היה אח בשם עלי בטיפול נמרץ שמאוד אהב את אלדד. הוא בא אלי ואמר לי תביאי לי את הדיאודורנט והשמפו שהוא אוהב כדי שירגיש קצת בית".
אלדד: "והייתה את יפה שעשתה לי טיפול פנים כדי להוריד את כל הפיח מעזה, כי גם אחרי שבוע הוא לא ירד ולא הצלחתי לאכול. היא פשוט לקחה על עצמה לעשות לי טיפול פנים בטיפול נמרץ".
כל המחוות האנושיות האלה שהם מעבר.
לינוי: "כן, הם יודעים איזה מחוות ופעולות קטנות גורמות לאדם להרגיש בנאדם שוב. זה הדבר שהכי עוזר במצבים כאלה. להרגיש קצת אנושי כי זה באמת קשה. אלדד היה מחובר כל הזמן למכונות".
אלדד: "הייתה לנו גם סגירת מעגל שהזמנו אותם לחתונה והם הגיעו. האחיות בטיפול נמרץ באו וכיבדו אותנו בחופה. זה היה מאוד מרגש".
לינוי: "אני מקווה שהסיפור הזה ייתן למישהו תקווה כי זו המטרה".