יוחאי יצהרי בן ה־80 מיקנעם עילית הוא אחד מ־91 ניצולי המשחתת אח"י אילת, שטובעה בשנת 1967 על ידי סטי"לים מצריים בים התיכון. יצהרי, ששירת באח"י אילת כנגד-לוחם, הצליח להשתקם מפציעה, יצא לקצונה ושירת בזרוע הים כ־25 שנה.
הכאב העצום על מותם של 47 מלחים וקצינים, חלקם חברים טובים שלו, לא נתן מנוח ליצהרי, שהחליט להנציח את זכרם בהרצאות. עשרות שנים הוא סיפר באוזני חיילים ותלמידים את סיפורה של אח"י אילת, את תרומתה לבטחון המדינה, את הצער באובדן חברים לנשק ואת הנס שקרה לו. וגם, כמי שהתברך בכישרון כתיבה, הוא כתב סיפורים ושירים בנושא, שהיוו עוד עדות רגישה וקורעת לב לאחד האירועים הקשים בתולדות חיל הים.
לפני כמה שנים, יצהרי, איש המילים ובעל הזיכרון המופלא, חלה באלצהיימר, ומי שהחליטה להמשיך את דרכו היא בתו, רס"ן יפית יצהרי, ראש מדור א"וב (ארגון ובקרה) בזרוע הים.
"הספינה נקרעה לשניים"
רס"ן יצהרי בת ה־39 גדלה על סיפורי חיל הים של אביה ומגיל צעיר חלמה ללבוש כמוהו את המדים הלבנים. אילוצי הצבא הובילו אותה דווקא לחיל האוויר, לתפקיד משמעותי בטייסת, אך יצהרי לא ויתרה וביקשה לעבור לשרת בחיל הים. אחרי ארבעה חודשים של מאמצים ושכנועים, זה קרה.
מרגע שעברה יצהרי מהאפור ללבן, השאיפות שלה היו ברורות - להיות קצינה, בדיוק כמו אביה, ולשרת בתפקידים משפיעים. היא התחילה כפקידה בלשכת סגן מפקד חיל הים, יצאה לקצונה ולאחר מכן שירתה במגוון תפקידים משמעותיים - בהם קצינת קורסים, אחראית מיון לוחמים, מפל"גית כוח אדם בשייטת 13 והיום היא כאמור ראש מדור ארגון ובקרה.
כשאביה חלה באלצהיימר, היה לה די טבעי שהיא תמשיך את דרכו. "כילדה קטנה הייתי מתלווה להרצאות של אבא. הוא הרצה בפני לוחמים וגם בפני תלמידים. הוא היה מגיע עם תמונות והשירים שכתב, וזה תפס אותי. הוא הרצה בצורה כזו שהרגשתי כאילו אני חווה את האירוע", מספרת יצהר. "אבא חלה באלצהיימר לפני כחמש שנים ובגלל שהוא עכשיו לא יכול לדבר, הרגשתי צורך לספר את הסיפור שלו. ההרצאה הראשונה היתה בפני קצינות ומש"קיות חינוך בחיל. זה היה טעון ומרגש, כמו כל דבר שעושים בפעם הראשונה. המטרה היא להרצות בעוד פורומים".
לאחר מלחמת ששת הימים יצאה אח"י אילת לסיור ביטחון שוטף לאורך הים התיכון. היתה זו למעשה עוד משימה שגרתית של המשחתת, אבל אז היא נפגעה מירי מצרי. "אחרי הפיצוץ הראשון הם התחילו לפנות את הפצועים לירכתי הספינה, אבל אז הגיע פיצוץ שני ופיצוץ שלישי, שאחריו ניתנה הוראה לנטוש את הספינה", מספרת יצהרי. "אבא שלי, ששמיעתו נפגעה מהפיצוצים, לא שמע את ההוראה. בינתיים הרבה לוחמים קפצו למים; הטיל הרביעי פגע במים ובעקבותיו עשרות לוחמים נהרגו. אבא שלי היה בין האחרונים שנטשו את הספינה. כשהוא עמד לקפוץ למים, רגלו נתפסה באחת השלשלאות של הספינה וזה מנע ממנו ליפול למים, ולמעשה גם הציל אותו מפגיעת הטיל הרביעי.
"הספינה נקרעה לשניים", ממשיכה יצהרי לתאר את האירוע, "באחד השירים שאבי כתב על הנושא הוא דימה את הספינה לאמא וכתב 'אמי, אמי, אל תעזביני'. הם פיזרו סולר סביב הספינה כדי להרחיק כרישים. במים, כדי למצוא אחד עם השני הם שרו, וככה הם הצליחו להתאחד כולם במים. כשיצא הסרט 'טיטאניק' הוא החליט לראות אותו בחדר, רק עם אמא. בסוף הסרט היו לו דמעות בעיניים, כי סוף הסרט הזכיר לו את מה שהוא עבר. הוא תמיד תיאר את הזמן במים כרגעים קשים. הוא סיפר שלקח זמן עד שהגיעו מסוקי חיל האוויר לחלץ אותם. חבר טוב שלו, שהצליח לשרוד את כל הזמן במים וכשהתחילו לעלות אותו עם חבל למסוק, פתאום החבל ניתק והוא ראה אותו נופל למים ומת. זה היה עבורו רגע קשה. הם חוו שם טראומה אחרי טראומה. אבי חיכה במים לחילוץ כשש שעות. שעות ארוכות של חוסר ודאות והתמודדות קשה".
אחרי החילוץ הוא פונה לטיפול בבית החולים רמב"ם בחיפה. אשתו, שהיתה אז רק מאורסת לו, עברה שעות של חוסר ודאות עד שקיבלה את הידיעה שהוא נפצע ולא נהרג. "לאור זה שאבא שלי יצא חי מהאירוע הזה, כשאחי נולד הם נתנו לו את השם אביחי. כשאני נולדתי הוא רצה לקרוא לי אילת, אבל זה היה כבד כבר על אמא שלי. בעזרת השם, כשאתחתן ותהיה לי בת אקרא לה אילת או איילת. משהו בסגנון הזה, כי זה בי. אבא נפצע בגב ועבר כמה ניתוחים. גם השמיעה שלו נפגעה".
"אני לא מוותר"
לאחר שהשתקם מהפציעה יצא יצהרי כאמור לקורס קצינים ושירת במשך 25 שנה בבסיס ציוד של חיל הים. הוא השתחרר בדרגת רב סרן. "בזמן שאבא שהה במי הים התיכון, מחכה לחילוץ, הוא נדר שאם הוא ייצא מהאירוע הזה חי הוא יעשה דברים שיצילו אנשים אחרים. הוא פתח ביקנעם את עמותת 'קול הלב' ובחגים היה מחלק מוצרי מזון שהתרים למשפחות נזקקות. עם הזמן זה הלך וגדל, ובכל יום חמישי הוא חילק סלי מזון למשפחות. זה היה מפעל חיים שהוא טיפח. הוא זכה לפני שנתיים בתואר 'יקיר הרשות' שאותו קיבל בטקס מרגש בירושלים, שם הקרינו סרט על פועלו".
את יודעת למה אבא החליט להרצות בנושא?
"אבא תמיד הרגיש תחושת שליחות ומסירות למדינה. גם אחרי הטראומה שעבר, האהבה שלו למולדת היתה חזקה. בנס שקרה לו הוא העביר את הערכים של לא להתייאש ולא לוותר. אנשים התחברו לסיפור שלו. לזה שאחרי האירוע שעבר והפציעה הקשה הוא המשיך בצבא. זה ערך שלא משנה מה אני עובר ועד כמה קשה, אני לא מוותר".
מתי הוא התחיל לראשונה לכתוב שירים וסיפורים?
"הוא כתב כל הזמן. את השירים הראשונים שלו הוא פרסם במקומון שיצא בעיר. היתה לו פינה קבועה. הספר הראשון שהוציא לאור הוא ספר שירה על אח"י אילת, והוא נקרא 'מים, אש לוהטת ועופרת'. לפני כמה חודשים הוצאנו ספר שמאגד את כל השירים שכתב, והוא נקרא 'בחלוף הסערה'. היה לנו חשוב להוציא את הספר הזה. בכל שנה יש הפלגה של משפחות הנופלים והניצולים עם טקס לזכר אח"י אילת. השנה, בגלל הקורונה, לא נערך טקס, אז עמותת חיל הים רכשה ספרים וחילקה למשפחות".
מה שלום אבא היום?
"ככה ככה. פיזית הוא מרגיש בסדר, אבל אחד הדברים המרכזים שנפגעו זו היכולת הוורבלית שלו. לפני כן הוא עבר שלושה אירועים מוחיים. הוא כבר לא מבין שהוצאנו את הספרים. אנחנו עוטפים אותו. אמא שלי ציונה, לביאה, כל הזמן איתו".
חיל הים מבחינת המשפחה הוא מה?
"זה חלק מהדנ"א שלי. זה חלק ממי שאני. אני כבר יותר מעשרים שנה בצבא. חיל הים הוא חלק בלתי נפרד מההווי המשפחתי. אבא גאה בי שאני בחיל הים ועד היום, למרות המחלה, כשהוא רואה אותי על מדים העיניים שלו זוהרות. הוא מחייך. זה כאילו מחזיר אותו אחורה".
למה בחרת בקריירה צבאית?
"היה לי עניין רב במה שאני עושה. הרגשתי מסופקת ומאותגרת בכל תפקיד מחדש. הרגשתי את ההשפעה והתרומה. מעבר לחיבור הרגשי והשייכות, אני גם נהנית. השאיפה היא להמשיך לתרום ולהתקדם. אני כמו אמא לחיילים ולקצינים שלי. פיקוד הוא דבר חשוב, בכלל לחנך. הרבה מפקודיי נשארו בצבא. אני מאמינה שחייל וקצין מסופק, התרומה שלו איכותית יותר".