אברהם לגסה, הראפר בן ה־26 מעפולה, נבחר לפני כחודשיים לרשימת 100 הראפרים הישראלים שאתם צריכים להכיר - לצד שמות כמו יסמין מועלם, סבלימינל, דודו פארוק, טליסמאן ועוד. לגסה עצמו, כנראה, לא האמין שיצטרף לרשימה המכובדת הזו בגיל כל כך צעיר. אבל האמת, זה לא צריך להפתיע: כבר בגיל 21 הוציא לגסה אלבום ראשון ('מה זה בכלל'), הופיע עם מיטב הראפרים בישראל והושמע בתחנות רדיו ברחבי הארץ - כולל התחנה שכל זמר מתחיל חולם להגיע אליה, גלגל"צ. בריאיון מיוחד ל'ידיעות העמק' הוא מספר על ההתחלה הקשה וגם מגלה מה עוד הוא רוצה להגשים.
"זה כבוד גדול, כי זו רשימה של אמנים סופר־מוכשרים בהמון סגנונות של הז'אנר", הוא אומר על הבחירה. "להיות חלק מזה זה מרגש ורק עושה רצון חזק יותר להמשיך לעשות את מה שאתה הכי אוהב ומתחבר אליו".
כשלגסה מדבר על להמשיך לעשות מה שהוא אוהב הוא מתכוון למה שהתחיל כבר בגיל 15, ולמעשה עוד הרבה לפני כן: "התחלתי לכתוב ביסודי", הוא מספר. "סתם לכתוב במחברת, בלי הגדרה או כותרת כלשהי. כתבתי דברים על החיים, על העולם. ראיתי את הדברים קצת שונה מאחרים, גם הרגשתי שונה. שאלות של מה זה העולם הזה? מה זה החיים האלה? מה אנחנו? שאלות קיומיות".
מתי הבנת שראפ זה הכיוון?
"רק כשהגעתי לתיכון הבנתי מה הכיוון. כשהגעתי לעפולה חיפשתי מישהו שעובד באולפנים כדי שיעבוד איתי. הגעתי לשמעון שבייב שגר בעיר, אבל הוא אמר לי 'לך הביתה ותתאמן'. בהמשך נרשמתי לסדנת כתיבה בעיר והבחור שהעביר את הסדנה לימד אותנו היפ־הופ ואת כל השורשים של הז'אנר הזה. התחלתי לשמוע אמנים בסגנון הזה, כמו ג'יי קול, שהיה השראה בשבילי. משם זה כבר התחיל לתפוס כיוון והתחלתי להשקיע בזה גם כספים. במקומות שבהם הקלטתי הייתי משלם, אפילו שלא ידעתי מה בדיוק אני מחפש. זה עדיין לא היה מקצועי אבל היינו מקליטים שירים, מתאמנים, מתנסים".
הוא יליד נוף הגליל. את המעבר לעפולה עשתה משפחתו כשהיה בכיתה ט'. המעבר, הוא מודה, לא היה קל: "הייתי חסר ביטחון, ובהתחלה המעבר הזה טלטל אותי ולקח אותי למקומות לא הכי טובים. השתלבתי מבחינה חברתית אבל היה לי קשה להבין את עצמי. חיפשתי את עצמי באותה תקופה. גם לצאת עם הראפ לא היה פשוט. אף אחד מהחברים שלי לא התעסק בזה, וכאילו הסתכלו עליי במבט של 'מה אתה עושה?'. הסטיגמה על ראפ היתה שאנשים מהרחוב מתעסקים בז'אנר הזה, וגם ההורים התייחסו לזה ככה בהתחלה".
בסדנת הכתיבה הבין לגסה שהכתיבה והמוסיקה הן לא רק תחביב בשבילו: "בסדנה הבנתי שזה כבר מעבר לעניין האמנותי. זה ממש הציל אותי, הדבר הזה".
מה זה אומר?
"זה אומר שבלי זה כנראה הייתי פונה למקום חשוך ודכאוני. במקום זה מצאתי את הכתיבה, שבאמצעותה אנשים שומעים אותי, וזה עוזר לי לחיות. ממש ככה. ידעתי בפנים שאם אני לא הולך לכיוון הזה אני אמצא את עצמי במקום נמוך. היצירה זה סוג של תרפיה עבורי. התמודדתי עם העולם דרך המוסיקה. כל כתיבה, כל שיר, אפילו להיות באולפן, זה תחייה מחדש בשבילי. פשוט ללכת עם הקול הפנימי ולהקשיב לו, בלי לפחד. אנשים שלא מוצאים את עצמם בחברה או מרגישים סוג של אאוטסיידרים, אני חושב שאמנות זו דרך טובה למצוא את עצמך".
"בחרתי להקשיב לעצמי"
בתוך זמן קצר מצא לגסה את עצמו כאחד הראפרים הבולטים בסצנה מבחינת הדיוק, הפאנצ'ים והפלואו הלא־שגרתי לראפר בישראל. לא טריוויאלי לשמוע ראפר עפולאי צעיר שמכתיב סגנון אמסיינג חדש, שמתאפיין בשליטה מוחלטת בטונציה ובלחן של הראפ שלו. הוא מפגין וירטואוזיות מרשימה, שלא באה על חשבון תוכן איכותי - ללא ספק אחד הקולות הצעירים המסקרנים והמבטיחים בארץ.
אנחנו נפגשים ב'מרכז מצוינות' בעפולה עילית. לגסה לא נראה כמו הראפר המצוי: בלי כובעים, שרשראות או מחוות ידיים מוגזמות. "האמת, שהמקום השקט הזה סביב הספרים יותר מתאים לסגנון שלי", הוא מחייך. "כשהתחלתי עם הראפ הרגשתי אאוטסיידר, כי גם ככה נכנסתי למשהו מאתגר והעובדה שאני בא מהעדה גם לא עשתה לי חיים קלים. יש תבניות: אם אתה עושה היפ־הופ או ראפ אז תתלבש ככה או תעשה כל מיני דברים שמצפים ממך, ואתה עוד יותר נכנס לבלבול, כי אם לא תעשה את זה תרגיש עוד יותר שונה. אבל בחרתי להקשיב לעצמי ולהיות מקורי, וזה הדבר שאני הכי מבסוט ממנו. שהלכתי לפי ה'אני מאמין' שלי".
אברהם הוא הבן של טנה ז"ל ומנטגבוש לגסה. יש לו חמישה אחים ורק אחד מהם, אחיו הצעיר כפיר, מתעסק במוסיקה. "הוא מנגן בטרומבון והוא ועוד שני חברים שלו הצטרפו להופעה שלי בחיפה. זה היה מדהים".
בדרך להצלחה נתקל לגסה בלא מעט קשיים. "מגיל 15 עד הגיוס היו הרבה נסיונות של צילומי קליפים שקמו ונפלו, ולא הייתי בטוח בכלל מה אני רוצה להוציא החוצה. ואז הגיע השירות הצבאי. גייסו אותי לחיל האוויר במצפה רמון, על אף שביקשתי להיות ליד הבית. כל השירות מצאתי את עצמי נלחם על תנאי השירות שלי. הייתי פשוט חייב להיות בבית ולעזור להורים שלי, זה היה קריטי, אבל שמו אותי בדרום. הרגשתי שם שנכנסתי לאיזו מערבולת חשוכה, שאתה חושב שאתה לא יוצא ממנה בחיים. אבל שם למעשה התחילה ההתפתחות האמיתית שלי. הכרתי אנשים וחוויתי חוויות שדחקו אותי לפינה וחייבו אותי להתגבר על הפחדים והבלבולים".
אומרים שמהמצוקה הכי גדולה יוצאת המוסיקה הכי מרגשת.
"אין ספק. זה נתן לי הרבה חומר, ובאמצע השירות גם חזרתי לכתוב. לא ידעתי לאן זה יוביל, אבל משם יצאו גם שירים לאלבום. אחד השירים הכי קריטיים מהצבא היה 'מה זה בכלל?' שזה שיר שליווה אותי, ואז הגיע השיר השני, 'לראות את אלוהים', שתיאר את התחושות שלי".
אתה שר 'רוצה לפגוש את אלוהים כדי לשנות את הדברים'.
"כן, אבל זה שיר שבא ממקום טוב. הוא נכתב לקראת סוף השירות, בראייה אחרת על החיים. שם, מתוך החושך, הצלחתי לראות את האור. רק כשהייתי ממש בפינה הכי חשוכה שיש הצלחתי לראות דברים בצורה חיובית. כולם מדברים על אלוהים בקטע של דת, אבל אני מצאתי אותו ממקום אחר. הוא נתן לי תקווה כשהייתי במקומות הכי חשוכים שלי, ואחרי השיר הזה, לשם גם שאפתי לחתור. להראות איך אפשר גם למצוא את האור".
המקום החשוך שעליו הוא מדבר הוא מחלת הסרטן של אביו, שנפטר לפני חמש שנים. "הוא סחב את זה כמה שנים בלי שידענו", מספר לגסה. "ההורים שלי רצו לגונן עלינו, וכשידענו זה כבר היה קיצוני. זה היה בתקופת השירות ובגלל זה הייתי צריך לחזור הביתה. זו היתה תקופה של בלבול גדול. נלחמתי מול המערכת כדי לחזור הביתה, הייתי צריך להתמודד עם המצב של אבא וגם לדאוג גם לעצמי. הקדשתי לו שיר באלבום, 'כמה תווים'. זה היה חשוב לי וגם עזר לי לשחרר את זה החוצה".
"פשוט התחלתי לכתוב"
אחרי השירות המשיך הראפר הצעיר להתקדם. הוא הגיע לדוד מעיין, ראפר בעצמו ומפיק מוזיקלי. "הגעתי אליו למודיעין ושם חיכה גם יפתח נאור (מפיק מוסיקלי וראפר), שאני עובד איתו עד היום. הבנתי שזה הולך לכיוון מקצועי. הם עזרו לי להוציא את מה שיש לי בראש החוצה, וזה היה מטורף. הגעתי אליהם עם שלושה שירים ומשם הגיעה ההבנה שצריך כבר לחכות ולהוציא אלבום עם יתר השירים. בהתחלה היססתי, אבל בסוף הלכתי על זה".
בתחילת הדרך האמנת שבגיל 21 כבר יהיה לך אלבום ביד?
"כן. לא ראיתי אלבום כי פשוט התחלתי לכתוב שירים; אבל כן ידעתי שאני אעשה איתם משהו. האלבום הביא איתו המון תגובות, גם מאנשים שעוסקים במקצוע המון זמן. זה גרם גם לאנשים מקצה אחר בכלל לפנות אליי, וזה היה מגניב".
יצא לך להדליק רדיו ולשמוע את השיר שלך?
"לי ספציפית לא. למרות שהיום יש מכשיר שדרכו כבר מקבלים התראה לפני ששיר שלך מתנגן. אבל יותר מהקטע של אני מוכר, מה שבעיקר עניין אותי זה שעזרתי גם לאחרים שחוו את מה שהרגשתי לראות את האור. מבחינתי זה שווה הכל. זה כל הכוח של העיסוק הזה".
בתואר ההופעה הכי מרגשת שלו הוא מכתיר את ההופעה ב'לבונטין 7' בתל אביב - שהיתה גם ההופעה הראשונה שלו. "במרכז יש הרבה יותר קהל של היפ־הופ, אז יותר קל להצליח שם. ההופעות גורמות לי להיות ב'היי' גדול. זה שיא ההגשמה מבחינתי", הוא אומר.
מאז הספיק להופיע עם ההרכב המוסיקלי 'ג'יין בורדו' והראפרים טדי נגוסה ודוד מעיין, ואפילו הצטרף לסבב הופעות של רביד פלוטניק (נצ'י נצ') ברחבי הארץ.
יש עוד אמנים שאתה שואף להופיע איתם?
"כן, יש הרבה אמנים מעניינים. בתקופה הזו בכלל התחילו לצוץ הרבה אמנים, בעיקר בז'אנר הזה. הייתי רוצה להופיע עם טונה, עדן דרסו ויסמין מועלם".
בשנים האחרונות רואים הרבה אמנים מהעדה שפורצים החוצה.
"נראה לי שמתחילה להיות פה איזושהי פתיחות, שאין גבולות יותר. זה מעבר להביע איזה קול מחאה אלא להביע חיבור בלי תחושת שוני. פשוט להיות חלק. למה לא?"
את לגסה תוכלו לראות גם בסרט סאטירי קצר של תמיר בר, 'עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי'. יש מצב לקריירת משחק? הראפר לא שולל: "זה אמנם הגיע אליי בפוקס, אבל כן, יש שאיפה להיות שחקן. לא יודע אם אלך ללמוד משחק, אבל אני כן חושב שאמצא את עצמי בנישה הזו. אני רואה גם איך השירים וההופעות שלי הולכים למקום תיאטרלי".
"הלכתי לתוך השקט"
עד שנראה אותו גם על מסך הטלוויזיה, לגסה מקווה קודם לחזור להופיע על הבמות - שמושבתות כבר כמעט שנה בגלל נגיף הקורונה. למרות התקופה הלא פשוטה, הוא אומר, הקורונה עשתה לו גם טוב. "לקחת לאמן את היכולת להופיע זה דבר קריטי, אבל בקורונה נכנסתי למעגל אחר. זה התחיל עם בלבול אבל הפך למשהו טוב. די צללתי לתוך עצמי. כמה שחשתי שאני מכיר את עצמי, הכרתי את עצמי מחדש. גיליתי שאני מדחיק הרבה דברים. אתה חושב שאתה מתמודד איתם, אבל אתה פשוט שם עליהם שכבות. הלכתי לתוך השקט, להקשיב לעצמי, וגם חזרתי לשמור שבת. היינו שומרים שבת בילדות, והקורונה גרמה לי לחזור לתחושה של פעם, לבית. לטוב שהיה בבית, לשבת, להקשיב לסיפורים של אמא שלי, לאחותי שהיא כמו החברה הכי טובה שלי. זה היה גם לפני אבל עכשיו הרבה יותר".
"לצאת עם הראפ לא היה פשוט. אף אחד מהחברים שלי לא התעסק בזה, וכאילו הסתכלו עליי במבט של 'מה אתה עושה?' הסטיגמה על ראפ היתה שאנשים מהרחוב מתעסקים בז'אנר הזה, וגם ההורים התייחסו לזה ככה בהתחלה"
כל העיסוק שלך במוסיקה קורה למעשה במרכז. למה נשארת בעפולה?
"נשארתי בעיקר בגלל המשפחה. אבל כן ראיתי את עצמי שוכר דירה בתל אביב או ברמת גן, נטו בגלל שזה קרוב לי. אם הייתי גר במרכז הייתי מבזבז פחות זמן בנסיעות. הקורונה הגיעה רגע לפני שעשיתי את הצעד הזה, ואני רואה את זה לטובה. פגשתי פה בחור שקוראים לו טל והתחלנו לעבוד על פרויקט גדול, הכרתי את המקום הזה ('מרכז מצוינות' - ר"ש) שמאוד נוח לי לעבוד פה. בכללי, הצפון עושה לי טוב".
לא מעדיף את האקשן של תל אביב?
"לא. בצפון יש משהו יותר בריא. עם הזמן הבנתי שטוב לי יותר פה. כשאני נוסע לשם וחוזר לפה, טוב לי עם השקט שלי. אין לי בעיה ללכת לבלגן, אבל אחרי כן לחזור".
אז אחרי שבגיל 26 השגת כל מה שזמר מתחיל חולם עליו, מה החלום הגדול?
"זה מעניין, כי כל פעם המטרות משתנות. בכללי, הייתי מאחל לעצמי פשוט להיפתח ולחוות עוד ועוד. אם זה לשחק, להביא הופעות גדולות ושונות לקהל רחב. להיפתח לכל הדבר הזה שנקרא אמנות".
בקיצור, אברהם לגסה בדרך לכבוש את העולם?
"בדרך להשאיר חותם".