סיפור נפילתו: סרן שלמה נבות ז"ל הוזנק לסיור ברמת הגולן. מטוסו נפגע מירי נ"מ סורי בטיסה מבצעית מעל שמי סוריה. הוא הנמיך כלפי הקרקע, התרומם בזינוק כלפי מעלה ואחר כך שב והתרסק על האדמה. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ בית אלפא. שלוש שנים לאחר מותו נפל אחיו עמוס ז"ל במלחמת יום הכיפורים, בה נלחם בתפקיד מ"פ טנקים בגדוד 79.
אחיותיו ערגה ברנע (83) ואסתר פרג (73) מספרות על אחיהן: "שלמה היה ילד מיוחד מאוד", מספרת אסתר. "הוא נולד בזמן מלחמת העולם השנייה, ב־1942. הוא היה ילד עקשן עם חשיבה מקורית. זה התבטא במיוחד בפורים, כשהיה מתחפש בתחפושת שלא היתה לאף אחד. פעם התחפש למלפפון ופעם אחרת לחמור. את התחפושות הוא בנה לבד בעזרת החברים שלו. הוא אהב להתווכח ותמיד היה צודק, או משוכנע שהוא צודק, מה שקצת הקשה על החברים שלו. כתלמיד הוא לא קיבל את הסמכות של המסגרת. הוא היה אתגר גדול למערכת. היה מאוד פיקח וחכם. היה גם ספורטאי מצטיין - אלוף בית הספר בקפיצה לגובה. לכן הוא היה מושא להערצה אצל כל הילדים הצעירים. הוא לא חלם על קורס טיס. זימנו אותו והוא החליט ללכת לנסות. היה לו להט עצום להגיע לקרבות אוויר. לפני שנהרג הוא הוריד חמישה מיגים בקרבות אוויר. היתה לו תהילה. כטייס הוא התחתן מוקדם עם עליזה ממולדת ונולדו לו שני ילדים; עליזה היתה בהיריון כשהוא נפל. חודש אחרי שנהרג נולד בנו אמיר".
ערגה: "שלמה היה האח הצעיר, אבל הוא היה כמו האח הגדול. היה ילד שובב, חכם ומוכשר. מערכת החינוך באופן מוחלט לא הסתדרה איתו. הוא עשה תמיד ההיפך. עד היום, כשהמחנכת שלו מהכיתות הנמוכות רואה אותי, היא מצטערת כמה היא הציקה לו".
זיכרון אחרון ממנו? אסתר: "כשהיינו ילדים הוא ניגן בכינור ואני הייתי מתחילה לנגן עם מפוחית ומפריעה לו. שלמה בתגובה היה רודף אחרי עם הקשת ומנסה להלום בי כדי שאפסיק. זכורה לי במיוחד תמונה, חצי שנה לפני שהוא נהרג. אמא שלנו חלתה בסרטן ובבית החולים לא יכלו לעזור לה, אז היא היתה בבית. כולנו עמדנו סביב המיטה שלה - אבא, אני, ערגה, שלמה ועמוס. משפחה שלמה ומלוכדת. היא הלכה לעולמה כשהמשפחה שלמה וכולם בסדר. שלמה היה בן מסור. הוא היה בא לבקר אותה לעיתים קרובות והיה עוזר לנו המון".
מה הוא השאיר אחריו? אסתר: "הוא אהב נורא לצייר סוסים ופרצופים בצבעים כהים".
איך הנצחתם אותו? אסתר: "שנה אחרי שהוא נהרג הוצאנו ספר גדול לזכרו שתיאר את כל תקופות חייו – ילדות, נעורים, צבא ומשפחה. בתוכו שילבנו גם את כל הציורים שהוא צייר. אני רציתי לעשות פסל שינציח את שני האחים שלנו שנפלו. אבא, שהיה אדם צנוע, סירב ואמר לי: 'אף אחד לא קיבל זיכרון כזה ואנחנו לא שונים מאף אחד'. הוא לא היה מוכן לשמוע על זה".
50 שנה אחרי, מה עשה הזמן לכאב השכול? אסתר: "אין יום שאני לא חושבת עליו ועל עמוס, והרבה פעמים. ככל שהזמן עובר ההחמצה שלהם ושלנו גדלה. זה לא הופך לקל יותר".
ערגה: "החיים נמשכים והם חזקים יותר מהכל. לי ולאחותי נולדו ילדים ונכדים. לשלמה יש משפחה והילדים שלו הם לתפארת. כולם דוקטורים. אנשים משכמם ומעלה. השכול מלווה אותנו כל הזמן. אין יום ואין דקה שהם לא ברקע ולא קיימים בחשיבה ובתודעה, מה היה אם שלמה ועמוס היו בחיים. זה כל הזמן ישנו. כששלמה נהרג אבא אמר, טוב שאמא לא זכתה לרגע הזה. ואחרי שלוש שנים עמוס נהרג. לא ברור לי איך אבא עבר את זה".
5 צפייה בגלריה
אסתר פרג (מימין) לצד קברו של האח שלמה נבות ויינטרוב ז"ל וערגה ברנע לצד קברו של האח עמוס ויינטרוב ז"ל שנהרג במלחמת יום הכיפורים
(צילום: שרון צור)
איך נערכים ליום הזיכרון בצל משבר הקורונה? אסתר: "כל יום הוא יום זיכרון. קשה להסביר ולהבין. הטקס נחוץ לסובבים אותנו ולילדים שלנו, לא בשבילנו. הטקס הזה הוא כבוד שאנחנו מקבלים מהחברים סביבנו".