"כשאתה חוזר משם אתה מבין שאין מה לקטר, אלא רק לברך כל רגע על איפה שאנחנו חיים" - כך בוחר לתאר פרופסור דורון קופלמן, מנהל מחלקה כירורגית ב' בבית החולים 'העמק', את התרשמותו ממצב הרפואה במדינת קמרון שבמרכז אפריקה, לאחר ששהה שם במשך שמונה ימים עם משלחת של עוד שישה רופאים ישראלים ורופא איטלקי אחד.
המשלחת שהמריאה ב־26 בינואר וחזרה בתחילת חודש פברואר, יצאה מטעם איגוד הכירורגים הישראלי לסייע לחולים במדינה האפריקאית וכן להעביר תוכנית הרצאות לכ־70 רופאים מקומיים. בראשה עמד פרופסור קופלמן, שנוסף על היותו מנהל המחלקה הוא גם מזכיר האיגוד, ואליו התלוו מבית חולים 'העמק' בעפולה פרופ' נמרוד רוזן, מנהל חטיבה אורתופדית שיקומית, סגנו אורתופד הילדים ד"ר איתן דוחובני וכירורג בכיר נוסף - ד"ר אורי קפלן. אליהם הצטרפו ד"ר יורם קליין מבית החולים 'שיבא' ופרופ' גדי שקד מ'סורוקה', מומחים לכירורגיה ולטראומה, ופרופ' פדריקו קוקוליני, כירורג מאיטליה.
זוהי המשלחת השנייה שיוצאת לקמרון, בהתנדבות מלאה כמובן. הסיוע נעשה הפעם במימון שגרירות איטליה, ובפעם הקודמת היו אלה שגרירויות צרפת וגרמניה שמימנו את עבודת הקודש הזו. "לקחנו איתנו מזוודה מלאה בציוד כירורגי שמוערכת בעשרות אלפי שקלים, הכל מתרומה ולא מבית החולים", אומר קופלמן.
פרופסור קופלמן, שזה אינו הביקור הראשון שלו במדינת עולם שלישי, מודה שהם לא זכו שם לתנאי רפואה אופטימליים, ודאי לא בניתוחים מורכבים כמו שהם ביצעו. "האינטליגנציה של האנשים שם היא גבוהה כמו שלנו או של רופאים בברלין ובניו־יורק. אין הבדל באנשים. יש הבדל בתשתיות, בחינוך, בתקציבי ממשלה ובגישה הבסיסית", הוא מסביר, "עשינו שמונה-תשעה ניתוחים, לעומת שלושה בפעם הקודמת".
תנאים בעייתיים
קופלמן, נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לנכדה, הוא חיפאי במקור וכיום מתגורר בקיסריה. אשתו מנהלת מכון גסטרו במרכז הרפואי 'הלל יפה' וגם בתו הבכורה תמר הולכת בדרכי הוריה. את לימודי הרפואה שלו עשה קופלמן ב'הדסה עין כרם' ואת ההתמחות עבר ברמב"ם. לאחר השתלמות בארצות הברית ותפקיד סגן מנהל מחלקה ברמב"ם הגיע ל'עמק' ומאז הוא מנהל את מחלקת כירורגיה ב' ב'עמק' כבר 20 שנה. מה הדביק אותו ב'חיידק'? "דברים שאתה רואה בילדות וכשאתה מתבגר. התחושה הזו שאם לא תעשה את זה ותבחר במשהו אחר, אתה תצטער על כך בעתיד. זה הרגיש כמו הייעוד שלי, מאוד נכון עבורי, מרתק ומשפיע", הוא מסביר.
זו הפעם השנייה שקופלמן יוצא לקמרון, אחרי שיצא כבר ביוני האחרון במשלחת עם עוד עשרה כירורגים בכירים וגסטרולוגית אחת; וגם הנסיעה הבאה כבר מתוכננת. הקשר בין האיגוד לקמרון נוצר באמצעות יו"ר האיגוד, פרופ' יורם קלוגר, שאחיינו, סימון סרוסי, הוא סגן השגריר בקמרון. "הבנו שהם צריכים עזרה בשני תחומים עיקריים: כירורגיה דחופה וטראומה. סימון הוא בחור מדהים, שהשיג מימון לשתי המשלחות שהגיעו לשם. במשלחת הראשונה העברנו קורסים בכירורגיה דחופה וטראומה וניתחנו שלושה מקרים מורכבים. זה היה ביקור מוצלח והמקומיים הרגישו שהידע שלנו עוזר להם".
קופלמן וחברי המשלחת העניקו את הטיפול הרפואי בבית חולים ציבורי מרכזי בעיר הבירה. "התנאים שם בעייתיים מאוד", הוא אומר, "אין דבר כזה אצלם ביטוח בריאות ממלכתי. האוכלוסייה שם צריכה לשלם בעד כל שירות רפואי. לחלקם זה לא זמין או נגיש גם מבחינת התשתיות, כי כדי להגיע ממקום למקום הם צריכים לצאת מהבית עשרה ימים לפני, לכן הרבה לא מגיעים מראש לקבל טיפול. הם לא מאמינים ברפואה הציבורית. אין להם כסף לצילומים או לניתוחים", הוא מספר ונותן עוד דוגמה למצב הבריאותי במדינה, "איך אנחנו שופטים את רמת הרפואה בעולם? על פי תמותת תינוקות ועל פי אורך החיים הממוצע. שם זה מתקרב לגיל 50, וזה גם אומר שתמותת הילדים והתינוקות גבוהה".
ניתוחים בלב הג'ונגל
במהלך השהייה שם לא הסתפקו חברי המשלחת רק במתן סיוע בבית החולים הציבורי ויצאו ליום מאתגר במיוחד בפאתי הג'ונגלים של קמרון, שם העניקו טיפול למקומיים וביצעו ארבעה ניתוחים מורכבים. "הכרנו בבית החולים את הכירורג הראשי, שסיפר לנו שבכל סוף שבוע הוא יוצא לכפרים המרוחקים ומעניק שם סיוע. הוא הראה לי תמונות וזה נראה לי מטורף. אמרתי לו שאני רוצה גם לצאת לשם. זה ממש באמצע הג'ונגל, דרך עפר שבחורף היא כולה בוץ. נסיעה של שעה וחצי מעיר הבירה, כשרוב הדרך היא בכלל לא כביש. נסענו לשם שלושה: שקד, רוזן ואני. שם חטפתי שוק. מקום קשה. נתקלנו שם ברגעים לא פשוטים. מרגש אותי לדבר על זה", אומר הפרופסור ומראה לנו כיצד נראה 'מרכז הקבלה' במקום: מעין צריפון עם מאות אנשים ששומעים מדי תקופה שהישועה בדרך ומחליטים לנסות את מזלם.
קופלמן אף מראה לנו כיצד ניתחו כמה אנשים במקביל, שרק וילון מפריד ביניהם, בתנאים שנראים כמו המערב הפרוע. "יש סטריליות אבל באמצע נכבה הגנרטור, למשל, אז המשכנו את הניתוח עם האור של הטלפון. באחד מניתוחי הבקע המורכבים רוזן, שהוא בכלל מתחום האורתופדיה, עזר לי. אתה עושה שם טוב לאנשים ואתה יודע שאם אתה לא היית עושה את זה, אף אחד אחר לא היה עושה".
הגיעו לשם מאות אנשים, מתוכם רק ארבעה נותחו. איך ההרגשה להסתכל בעיניים לאלה שלא זכו לקבל טיפול?
"ברור לנו שאנחנו לא יכולים לתקן את כל העולם, אבל חז"ל אמרו 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו', ועם זה אתה נשאר בסוף. אתה מסתכל בעיניים של המסכנים האלה ומרחם עליהם ובאותה נשימה מודה לאלוהים שהמשפחה שלך לא חיה בתנאים האלה. כואב הלב לראות את זה. ראינו שם אנשים עם מחלות ממאירות שאין להם שום סיכוי לקבל טיפול".
קופלמן אף משתף באחד הרגעים היותר מרגשים שחוו שם. "הגיעה אל פרופסור נמרוד רוזן ילדה בת שמונה שנפגעה בתאונת דרכים חודשיים לפני שהגענו. העצמות שלה ברגליים היו שבורות לשתיים. הוא תיקן לה את שתי הרגליים ולמחרת היא עמדה עליהן. הוא חיבר לה אותן עם פלטה וברגים. יום לפני הניתוח אמרו לנו בבית החולים שכל פלטה עולה 250 דולר, והיתה בעיה מי ישלם עליהן. בשגרירות אמרו לנו שהם יממנו פלטה אחת, בתנאי שבית החולים יממן את הפלטה השנייה. הלכנו למנהל בית החולים, והם בסוף שילמו את הפלטות.
"קמרון היא לא מדינה ענייה, אבל השיטה שם לא טובה. יחד עם זאת, אנחנו באים לעזור, לא לשנות אותם. בפעם הראשונה אחרי שעזבנו היה להם אירוע של קריסת בניין, אירוע רב נפגעים. אנחנו לימדנו אותם עקרונות של טיפול באירוע כזה. הם אמרו לנו שהם פעלו לפי העקרונות שלימדנו אותם ושזה היה הרבה יותר מוצלח".
שליחות ציונית
גם אם הם לא יודו בכך, חבורת המלאכים הזו שמתנדבת ויוצאת לטפל באנשים מחוץ לגבולות המדינה בזמנה הפנוי, לוקחת סיכונים לא קטנים ביציאה לרפובליקה הקמרונית שבמרכז אפריקה. "צריך להיכנס למדינה עם חיסון לקדחת צהובה וחיסון נגד מלריה. בחדר ההרצאות באמת מצאנו יתוש אנופלס. אבטחו אותנו מאבטחים מקומיים, אבל לא הרגשנו פחד".
ההתנהלות שם תרמה לך משהו מבחינה מקצועית?
"זה רק פותח את העיניים, מסביר לך באיזה עולם אתה חי. זה מבאס לראות שאנשים חיים ככה. אני ועוד עשרים כמוני יכול לחיות שם חיים שלמים ולא ייגמר כל מה שצריך לעשות. צריך שם שינוי מאוד יסודי בתשתיות של מערכת הרפואה".
מעבר לשליחות המקצועית, קופלמן אומר כי עוד דבר עמד לנגד עיניו: "אנחנו גם ציונים, וזה משרת את האינטרסים של המדינה. זה עושה שם טוב לישראל בעולם, במיוחד בימים אלה, שקמים ומלכלכים עלינו. אז חוץ מהעניין ההומניטרי של לעזור לבני אדם, יש גם את הקטע הציוני. בעיניי זה מאוד חשוב ואנחנו מתכננים עוד משלחות כאלה, לא רק לקמרון".
כשאנחנו מסיימים לדבר על המשלחת ועוברים למצב הרפואה בישראל, טון דיבורו של קופלמן, שהיה מתון ושלו עד כה, משתנה. "מדובר בעשרות שנים של דיכוי המערכת הציבורית על חשבון התפתחות מערכת הרפואה הפרטית", הוא אומר נחרצות וממשיך, "כל האיכות של הרפואה בישראל היא בזכות המערכת הציבורית. והכי גרוע שזה מה שקורה בפריפריה.
"אני לא אוהב את המושג פריפריה, אבל לפעמים אני שואל את עצמי איך האוכלוסייה באזור שלנו, בבית שאן, טבריה, צפת, נצרת ואפילו בעפולה, לא מתמרדת", הוא תוהה. "איך אנשים לא יודעים מה חסר להם ומה לא נותנים להם. איזו הצדקה יש שתוחלת החיים בתל אביב תהיה גבוהה בכמה שנים מזו שבעפולה? או ששירותים רפואיים יהיו יותר זמינים במרכז מאשר בקרית שמונה? איזו הצדקה יש שמספר הרופאים שם יהיה כמעט כפול מאשר פה? שפה ייקח 15 שנה לבנות בניין ושמה יותר קל להשיג נדבנים? איזו הצדקה יש לפערים האלה? אם מחר הייתי ראש הממשלה, שר הבריאות ושר האוצר גם יחד הייתי מחזק את הרפואה הציבורית ונותן לה כל מה שהיא צריכה, ויש הרבה מה לתת".