כולנו עוטים על עצמנו תחפושת זו או אחרת - אם זה בחיי היומיום שלנו, אם זה בעבודה, בכל סיטואציה חברתית שלא תהיה, ישנה או חדשה. אנו משחקים איזשהו משחק חברתי שנהוג, בו אני מציגה את עצמי באופן שבו הייתי רוצה שכך יראו אותי.
אני שואלת את עצמי עד כמה כבר התמכרנו לאותה הדמות הזאת שאנו מציגים, עד ששכנענו את עצמנו שאנחנו באמת היא - טובה, מצויינת ומוצלחת ככל שתהיה? האם אנחנו מודעים לכך שזה משחק שאנחנו משחקים, או לא?
אם אתם מוצאים את עצמכם במצב שבו כלפי חוץ אתם נראים טובים ומושלמים, כששואלים אתכם מה שלומכם ואתם עונים 'הכל דבש', אך בעצם בפנים אתם חשים רגשות שונים או הפוכים ממה שאתם מבטאים החוצה - ייתכן ואתם משחקים משחק שלא מתאים לכם עוד לשחק. אם בבית, מאחורי דלתות סגורות אתם מרגישים שאתם משנים את פניכם, לכאן או לכאן, מרשים לעצמכם להידבר עם הקרובים שלכם באופן שמשקף יותר את מי שאתם, מי שאתם חושבים - אז אתם חיים את החיים שלכם בצורה "כפולה".
טבעי שבסיטואציות מסויימות נרגיש את הצורך להיראות בצורה כמה שיותר אטרקטיבית - נגיד, בראיון עבודה, או בדייט עם בן או בת זוג. במצבים הללו אנו צריכים "למכור" את עצמנו, לענות על קריטריונים מסויימים שהצד השני רוצה לראות בנו, ואנחנו רוצים שיראו בנו כדי שנוכל להגיע למקום אליו אנו שואפים - מבחינת קריירה או זוגיות.
אך מה קורה לא במצבי בקיצון הללו, עם אנשים שאנחנו פוגשים על בסיס יומי או שבועי, למשך תקופה ארוכה? מדוע אנו מגיעים למצב שבו אנחנו עדיין מרגישים צורך לשחק אותה מושלמים? ולמה אנחנו לא יכולים להביא את עצמנו בציבור באותה דרך שאנחנו מתנהגים עם אנשים הקרובים אלינו ביותר?
חלקנו מרגישים בטוחים רק במחיצת קומץ של אנשים בהם אנו בוטחים. השאלה הנשאלת: בוטחים בהם במה? זה לאו דווקא שהם יכולים לפתור לנו את כל בעיותינו עלי אדמות, רוב הפעמים אלו משמשים כעיקר כאוזן קשבת. אנו זקוקים לאנשים אשר לצידם נרגיש בנוח להיות חשופים ופגועים, שנוכל להביא את עצמו באופן הכי אמיתי ואותנטי שיש.
למרבה האירוניה, האנשים אשר איתם אנחנו מרגישים בנוח להיות כך, הם אותם האנשים אשר חושפים את עצמם בפנינו. כלומר, אנושיותו ופגיעותו של אחד היא זו אשר גורמת לנו להרגיש בנוח במחיצתו. כך, שאם כולנו נרגיש בנוח לבטא את היותינו בסביבה היומיומית בה אנו נמצאים, סביר מאוד להניח שהיינו מצמצמים את הפער שבין איך אנו נראים מבחוץ - לבין אנחנו מרגישים מבפנים.
האותנטיות הזו, היא מה שגורם לאנשים להימשך אלינו כיוון שהם מזהים בה דבר מה שהיו רוצים לפגוש בעצמם, מתחת למסיכה האינטימית שלהם.
איך הגענו למצב הזה שבו אנו עוטים מסיכה כל השנה? אנחנו לא שלמים עם מי שאנחנו, עם כל החסרונות, הקשיים והכשלונות שלנו אשר דרים בכפיפה אחת יחד עם כל הטוב שיש בנו. אין זה פלא ששיח מסכות זה מתחזק בעידן הרשתות החברתיות הענף: הפייסבוק, האינסטגרם, טוויטר ועוד כהנה וכהנה שאין אני מבינה בהם דבר וחצי דבר. הלוא הרשתות החברתיות הללו מרימות ומעלות את רף "התחפושות" לשיאים חדשים, בהן אנו רגילים לראות את הדברים הכי מוצלחים שאנשים עושים, את ההישגים - וגרוע מכך - מחפשים אחר הלייקים האינסופיים אשר יהוו 'אישור' לכך שאנו מוצלחים. ואם לא קיבלתי מספיק לייקים - האם אני מוצלחת כפי שחשבתי שאני?
הפכנו לשבויים של התחפושת שלנו.
איך מצמצמים בין הפערים? איך לפתח את החוסן הנפשי האישי שלי, כזה אשר יאפשר להביא את עצמי בצורה הכי אותנטית בציבור, על כל הפנים שלי?
גורם חשוב המעצים את חוסננו הנפשי הוא מעגל תמיכה. כדי ליצור מעגל תמיכה, הקיפו את עצמכם באנשים שמסייעים לכם להתפתח. אתם זקוקים לאנשים שיכולים לתת לכם אהבה ללא תנאי ושאוהבים אתכם כפי שאתם.
אתם גם זקוקים למומחים, שיכולים לתת לכם תמיכה ממוקדת בכיוון שבו בחרתם. האחרונים יתנו משוב חיובי ומכוון. השילוב בין חום אנושי ומומחיות בתחום האתגר שלכם חשוב ליכולת שלכם ולהצלחתכם לנוע קדימה. שימרו מרחק מאלה הפוגעים ביכולתכם לבנות את זהותכם. לעיתים הם עושים זאת באופן ישיר וגס ולעיתים באופן עקיף ומתוחכם.
כשאינכם יכולים להימנע מהם, נסו ליצור איתם דיאלוג שיוליד את התמיכה שלה אתם זקוקים. לעיתים, כשתבחרו לתמוך בהתפתחות האישית שלהם תיווצר הדדיות חיובית. המודעות לתרומה של כל אדם בסביבתכם לחוסן הנפשי שלכם היא מפתח חשוב להצלחתכם.
תתחילו להוריד פיסה אחר פיסה מהתחפושת, קטנה ככל שתהיה. ואולי ביום הפורים הבא כבר נחגוג את מי שאנחנו באמת!
יפעת סנטו היא מתקשרת ומנטור רוחני.
מוזמנים להגיב, לשלוח שאלות ולהתייעץ 054-3339791- , באתר הבית להתפתחות אישית ורוחנית או במייל