מישהי שלחה לי ברכה חמודה לחג, ופתאום נעצב לבי עליו ועל כך שנדחק לו הצדה וקצת נשכח ואיבד מזוהרו. כל העניין הזה של נטיעת עצים והפרחת השממה הלך ונדרס תחת האספלט, תחת הצורך המוצדק בפיתוח, בבנייה מואצת ובעוד מחלף שאולי יקל קצת על הפקק. ואם פעם היינו מסתובבים גאים עם תעודה שנטענו עץ ביער של קק"ל, היום גם קק"ל הפכה לארגון עם יותר מדי אינטרסים וגוזרי קופונים ופחות מדי ילדים עם שתילים בגביע פלסטיק של אשל.
וככה, החג החמוד הזה, שאין בו רעים ואין בו אויבים, ושום דבר לא שנוי בו במחלוקת, נדחק לו באמצע יום של חול, ואף אחד לא עצר להתעכב עליו.
ואז קיבלתי ברכה, מהסוג המיותר והטיפשי הזה, ברכת שרשרת ווטסאפית קיטשית, שהפעם דווקא תפסה לי את העין ואת הלב. והיו בה עצות שעץ נותן לנו, בני האדם. שש עצות שנשמעו ממש טוב. אבל אז החלטתי לחשוב עליהן טיפה יותר לעומק ומצאתי בהן כמה דברים נכונים, אבל גם כמה שממש לא. ובעצם, מלבד לשתות מים, שזו באמת עצה נהדרת, לגבי כל שאר הסעיפים היו לי כמה מחשבות.
תעמדו זקוף. השנים עורמות לנו הרבה משקל על הכתפיים. הקשיים, האכזבות, הכשלונות והכאבים מכבידים על כל כך הרבה אנשים. ובאותו היום, כשיצאתי מהבית, התבוננתי באנשים שעברו מולי ובאמת חשבתי שהכובד נראה על כתפיהם. וידעתי שכל כך הרבה מהם צריכים להיות גאים בדברים שהם עושים וללכת זקופים.
אבל חשבתי גם על כמה חשוב לפעמים להיות לא זקופים, אלא דווקא גמישים. כי סערות שוברות עצים זקופים מדי. וגם בחיים לפעמים זה קורה לאנשים. ולפעמים צריך להתכופף ולעזור.
שתו מים — סבבה. תמיד חשוב.
תפרגנו לאחרים עם הצל שלכם. כל כך חשוב לזכור לפרגן. לזכור שגם לאחר לא פשוט. אנחנו כולנו כל כך מרוכזים במאבקים שלנו, בדרך שלנו, ולא שמים לב שלפעמים אנחנו יכולים להעניק מתנה ענקית למישהו בלי בכלל להתאמץ.
אבל צריך לזכור שגם מותר לפעמים להגיד שזה המרחב שלנו, הפרטי. ולא מתאים לנו. כי מותר לפעמים לסגור את הדלת. או את הסלולרי. ולהקדיש זמן לעצמנו.
תהיו מחוברים לשורשים שלכם. כי אין עתיד בלי עבר. בלי לכבד את מאיפה שבאנו. את משפחתנו, הורינו, הסבים והסבתות. ובשבוע הזה שבו הפולנים רצו (ורוצים) להגיד לנו איך לזכור, ומה מותר לנו לא לשכוח ומה אסור לנו להגיד ורק עשו ההפך, הם הזכירו לנו שאסור לשכוח.
ולא רק את השואה אסור לשכוח, אלא את כל הארצות והגלויות שמהן הגענו הנה. ולראות איזה דבר מופלא נוצר פה. קיבוץ הגלויות המופלא הזה והיחד המיוחד שנוצר כאן, ועל כך שאנחנו כולנו תוצאה של הערבוב המיוחד והנדיר הזה של מי שהגיעו הנה מכל רחבי תבל. וצריך לשמור על הדבר המיוחד הזה ולא לתת לאף אחד לנתק אותנו.
אבל צריך גם לפעמים להשאיר את העבר מאחור — ולהסתכל קדימה.
תיהנו מהנוף. מעט מדי פעמים אנחנו מרימים מבט מעל היום יום ואל האופק. אנחנו רצים וממהרים, והרבה פעמים שוכחים לעצור וליהנות. ליהנות מאיפה שאנחנו נמצאים, מהטוב שיש עכשיו, מהיפה שסביבנו. מהאנשים שסביבנו.
וגם חשבתי על זה שאנחנו פחות מדי פעמים מסתכלים על חיינו טיפה ממרחק. ומעט מדי פעמים אנחנו מתבוננים על עצמנו קצת ממרחק. לא מתוך הרגשות, אלא במבט מפוכח. ולפעמים ראוי שנבקר את עצמנו.
תתחברו ליופי הטבעי שלכם. אנשים הם טובים, אני מאמינה בזה. אבל כולנו נחשפים לאנשים אחרים, לכותרות, לחברה המתלהמת שמסביב, ונראה שמי שצועק יותר מרוויח. ונדמה שרק מי שלוקח בכוח מקבל. אבל זה לא נכון. כי הרבה אנשים טובים יש בינינו, והם עושים דברים נפלאים. והם זוכים לאהבה גדולה.
אז תתחברו למה שאתם באמת מאמינים בו. כי זה היופי האמיתי. ואל תוותרו על מי שאתם.
אבל תזכרו שלפעמים צריך לעשות מאמץ. להשתדל להיות טובים יותר.
× × ×
ועוד הצעה קיבלתי השבוע, בעצם משימה. היא הגיעה אליי באופן לא ברור, ויצאתי להבין מהיכן הגיעה.
המשימה היתה: תעשו משהו קטן שעושה לכם טוב ואתם בדרך כלל לא מרשים לעצמכם.
יצרתי קשר עם מי שהעבירה את ההודעה וגיליתי סיפור מרגש. סיפור הנצחה לחגית גרסט ז"ל.
חגית גדלה בחיפה, ילדה מלאת תלתלים ושמחת חיים. בגיל 12 התייתמה מאמה, ולמרות הצער שמרה על שמחה. בגיל 19, באמצע השירות הלאומי, היא חלתה. 11 שנים חגית התמודדה באומץ לב, ולמרות הקושי והניתוחים עמדה בגבורה בכל האתגרים — למדה באוניברסיטה ובטכניון.
ואז המחלה ניצחה אותה.
חברותיה פתחו במבצע הנצחה.
אחת לחודש הן מעבירות משימה למי שמעוניין. משימה של הנצחה. (עוד פרטים ניתן למצוא בעמוד הפייסבוק "איתך בלעדיך".) פעם המשימה היא לבקר מישהו לא צפוי שהרבה זמן אתם רוצים לבקר. פעם להעניק ספר במתנה למישהו.
× × ×
הרבה עצות אנחנו מקבלים.
הרבה מהן עוברות לנו ליד האוזן. חלקן נכנסות לנו לחיים.
יש שורה יפה שאומרת שהאדם הוא עץ השדה. אני לא חושבת שזה כך. עצים מאוד שונים מאנשים.
וטוב שכך. אנחנו יכולים לזוז, ללמוד ולהשתנות.
אבל ללמוד אפשר מכל אחד. אם רק מקשיבים ולוקחים רק מה שמתאים.
ומה שלא, אפשר פשוט להתעלם.
× × ×
ט"ו בשבט היה כבר. אולי לא חגגנו אותו ממש, אבל אף פעם לא מאוחר כדי לנטוע עץ או סתם שתיל קטן בעציץ.