ארבעה משחקים בלבד היה צריך דייגו פלורס כדי להראות לנו איך תיראה מכבי חיפה שבאמתחתו. הארגנטיני שהגיע ללא מוניטין מיוחד, אך ככזה שמאמין בטקטיקה ומשמעת גבוהה, חגג בחמישי האחרון ניצחון דחוק על ראקוב, סגנית אלופת פולין והראה לנו שיש עם מה לעבוד.
אך מתחת לפני השטח של הביצועים על הדשא, מתחילה להתגלות תמונה מורכבת יותר. כרגע, מכבי חיפה של הארגנטיני היא כמו מכונית ספורט רועשת - מרשימה בהאצה הראשונית, אך אף אחד לא יודע האם המנוע יחזיק מעמד במרוץ המרתון הארוך של העונה. וכמו שזה נראה כרגע למכבי חיפה אין מנוע ואין כלים התקפיים.
הגישה של המאמן החדש ברורה ונחרצת: כושר גופני מקסימלי, עוצמה פיזית ללא פשרות וקצב אינטנסיבי שלא נותן למתחרים רגע נשימה. זה עובד טוב כרגע, אבל ההיסטוריה של הכדורגל מכילה עשרות סיפורים על קבוצות שהתחילו כרכבת דוהרת וסיימו כקרון נגרר - קורבנות של גישת "הכל או כלום".
לפני כשבועיים ציינתי שמעבר לעזיבותיהם של מחמוד ג'אבר ודין דוד, שנחשבו לעמודי התווך הישראליים בקבוצה, עזיבתו של דיא סבע היא הכואבת ביותר. השחקן שהיה אחראי ישירות ובעקיפין ליותר מ-30 שערים בעונה הקודמת השאיר אחריו חלל עמוק. בחדר ההלבשה של מכבי חיפה כיום אין שחקן אחד שאפשר להצביע עליו כמנהיג מובהק, כמי שייקח על עצמו אחריות וראו זאת באופן מבוהק במשחק נגד ראקוב. והמחליף? לא נראה באופק.
בסגל של פלורס יש שמונה שחקנים זרים ושניים מהם לדעת רבים, לא מתאימים מבחינה מקצועית. באופן בלתי מוסבר, לפי גורמים שונים בכפר גלים נוטים לראות בהם את "המושיעים" של הקבוצה, אבל אנחנו כבר יודעים מה הם שווים, ולמען האמת, לא יותר מדי.
בניגוד לגזרת ההתקפה היבשה, בקו ההגנה, ליאור רפאלוב דאג שתהיה לארגנטיני יחידה איכותית הכוללת מגנים אינטליגנטים (קורנו ובטאיי) ושלושה בלמים חזקים כמו עבדולאיי סק, שון גולדברג וליסאב עיסאת הצעיר. האחרון, גדל בכפר גלים (תופעה נדירה כיום בסגל הקבוצה), שב מהשאלה בהפועל חדרה עם לחימה, ניסיון, פיזיות ומוטיבציה גבוהה. במשחקי נוקאאוט, ההתנהלות של פלורס נראית נכונה והוא מצליח להוציא מהשחקנים את המיטב. אבל במשחקי הליגה? לא בטוח שזה יספיק. בליגה הלחץ רק יגבר, במיוחד מצד האוהדים שדורשים לראות קבוצה ראויה ואטרקטיבית והיריבות יהיו עקשניות הרבה יותר.
עם כל הכבוד לאהבתו של פלורס לגוני נאור בעמדת הקשר האחורי, שחקן שהחזיק מעמד בליגה הלאומית לא מתאים להוביל קבוצה בקליבר של מכבי חיפה, בוודאי בעמדה כל כך קריטית שמחברת בין משחק ההגנה למשחק ההתקפה, כך שלקבוצה אין קישור איכותי. תוסיפו לכך את החוסר הזועק בכנף הימני, היעדר קשר יוצר שמביא מספרים, חיסרון של שחקן מספר 10 שדוחף את הכדור לחלוצים, וצד שמאל שמיועדים אליו דולב חזיזה או מתיאס "הרכש היקר ביותר בתולדות המועדון" נהואל, כאשר האחרון כבר שנה שלמה לא מספק את הסחורה. והתוצאה? סגל לא מספיק טוב ולא מאוזן שאמנם נראה טוב נגד יריבות קשוחות בטווח קצר אבל יתקשה מול אתגרים גדולים יותר לאורך זמן.
דייגו פלורס נמצא כעת במבחן המקצועי הראשון והמכריע בקריירה שלו בקבוצה גדולה. האוהדים רוצים לראות קבוצה שמשחקת כדורגל איכותי והתקפי, שמנצחת בדרבי כאילו זה חוק טבע, ושלא מרשה למכבי תל אביב אפילו לחלום על ניצחון בסמטאות חיפה. ומעל הכל, הם דורשים מלחמה על כל תואר. השעון מתקתק במהירות מסחררת. ואם פלורס לא יעמוד בסטנדרטים האלה - אל תתפלאו אם כבר בחנוכה יהיה איזה "לוי" מקומי שיעביר את האימונים בכפר גלים. כי בכדורגל הישראלי, הסבלנות היא מילה זרה ולעיתים האמונה במאמן לא נמדדת במונים של חודשים או שבועות, אלא של תוצאות.