אחרי הדרבי הדי משמים שקיבלנו בסיבוב הראשון בין הפועל עפולה לנוף הגליל ב'עילוט', הפעם ה'קלאסיקו של העמק' לא אכזב וסיפק לנו משחק נהדר. 5 שערים, פנדל מוחמץ, אמוציות, נוף הגליל שעושה בני לוד ולא מחזירה כדור חוץ לעפולה וערן לוי אחד. היינו כחולמים.
אם לפני 10 ימים הייתם אומרים לאנשי עפולה שהם יצליחו לצמצם את הפער מהקו האדום ל-3 נקודות בלבד הם כנראה היו חושבים שהשתגעתם והיו מבקשים שתתנו להם גם קצת מהמתכון שאכלתם. 3 משחקים אחורה, ספק אם מישהו במועדון האמין שאפשר לצאת מהבור הזה. אבל רגע לפני ששלומי דורה התחיל לפתח מפרצים לנוכח היכולת הדלה של חניכיו, 2 הניצחונות בתוך 4 ימים, הוציאו הרבה אוויר מהמפרשים ועזרו לפדחת של דורה להישאר איתנה ומלאה לבנייתם ובעיקר מחקו את הפרצופים המיואשים ששחקני עפולה הסתובבו איתם מתחילת העונה.
המומנטום החיובי הביא את עפולה עם המון רוח גבית למשחק וביום שישי ראינו קבוצה שלא רק עומדת טקטית נכון, אלא פתאום גם מייצרת מהלכי כדורגל שהזכירו לרגע את העונה שעברה. אין שחקן שאי אפשר לציין לטובה במאמץ הקבוצתי שהביא לניצחון הזה. ההגנה עמדה ברוב הזמן מצויין וכשלא עשתה זאת שחקני נוף הגליל לא ידעו לנצל זאת.
קווין ריינשטיין היה המוציא לפועל, קוראץ', בן פורת יוסף, מתגלה כבינגו ומעל כולם היה ערן לוי שעם משחק גדול הזכיר למי ששכח מה יש לו ברגליים. מעבר לגול שהגיע אחרי מהלך יפיפייה, הוא חילק לחבריו כדורים שבאף אוניברסיטה אי אפשר ללמד. מה שיפה אצל לוי שהוא יודע איך לעבוד על מאמני היריבה ואולי אפילו על מאמנו שלו מבלי להתאמץ בכלל. הרי את רוב המשחק הוא ניהל על מטר מרובע אבל זה כל כך מדויק שהוא לא צריך יותר מזה. לכן כשאיתי מרדכי ראה את מספר 99 בשחור עומד לו בצד המגרש הוא לא טרח לתת הוראה מיוחדת לשחקניו לסגור אותו וכך יצא שלוי מצא את עצמו שוב ושוב לבד בשביל לחלק כדורים באין מפריע או לייצר לעצמו בעיטות מול השער, שאחת מהן הסתיימה בגול והשנייה בריבאונד של דודו ביטון לרשת.
מעל הכל הבשורה של עפולה מהמשחק הזה הוא הרצון והנחישות ששחקניה הציגו לכל אורך 90 ו-6 הדקות. כבר מהפתיחה ראינו עפולה לוחמת ורוצה יותר מזו של נוף הגליל וזה מה שעושה את ההבדל בין קבוצה שנלחמת על ההישארות לבין קבוצה שהשלימה עם הירידה שלה. אם עד לפני שבועיים עפולה נראתה כמו יורדת בטוחה היום היא כבר נראית כמו מועמדת לגיטימית להישארות ואת הנתון הזה אפשר לזקוף בראש ובראשונה למאמן שלה שלא ויתר ברגעים שאחרים כבר מזמן היו מרימים ידיים.
ולסיום אי אפשר לא להתייחס לשחקן ה-12, 13 ו-14 שהיו לקבוצה במשחק הזה. שלושת הפצועים שלה, גולדמן, שואט וסיידר נלחמו מהיציע כאילו שיחקו בעצמם, חילקו הוראות כאילו היו עוזריו של המאמן ושאגו כאילו היו הכרוז. כן, רק ב'סוכריה' הקומפקטית, שחקן יכול למלא 3 תפקידים בעת אחת מבלי להיות רשום בטופס בכלל.