העלייה לשידור של תוכנית הטלוויזיה 'המרוץ למיליון', בשבוע שעבר, הציפה מחדש בעמית גל את כל מה שהוא חווה במשך חודש וחצי של "סיוט אחד מתמשך", כהגדרתו. כמו עוד הרבה גיבורי ריאליטי, הוא חושף את המתרחש מאחורי הקלעים של מוצר טלוויזיוני מהודק ומפואר, שרבים כמהים ליטול בו חלק.
"היינו ברומניה, איטליה, נמיביה, זנזיבר, דרום קוריאה, קמבודיה, הודו ואוסטרליה, ולא נהניתי מכלום", הוא סיפר, "לא יכולתי לטעום מהאוכל, לא נהניתי מהמראות של המקומות שבטלוויזיה נראים מדהימים. אתה במרוץ כל הזמן, לחץ אטומי. אין אפילו זמן להשתין. המרוץ מוציא ממך את טיפת הדם האחרונה שיש לך, הרבה אנשים לא עומדים בזה והכל יוצא החוצה. בטלוויזיה לא תמיד מראים את זה. יש לי טראומה מטורפת ממה שקרה שם. עד היום אני קם באמצע הלילה, נזכר במשימות שעשינו ונטרף מהשיגעון שלהן".
"הספיק לי"
עמית גל, אייקון גלילי בלתי נלאה, נעלם קצת מהנוף הצפוני בעקבות התוכנית 'המרוץ למיליון', ששודרה בדיוק לפני שנתיים. התוכנית וההכנות לה, שכללו השקות ואירועי יחסי ציבור, התקיימו במרכז וחייבו אותו לרילוקיישן; על כן הוא עבר לגור בתל אביב עם שותפים הצעירים ממנו כמעט ב־30 שנה. את המעבר עשה יחד עם יהודית, אשתו האהובה, לה הוא נשוי באושר משנת 1981 - נישואים הכוללים חמישה ילדים. בין השניים היה הסכם שבאמצע השבוע הם נהנים מהשפע של העיר התוססת, בעוד שאת הסופ"שים עושים בגליל.
כידוע, אפשר לעזוב את הקיבוץ, אך הקיבוץ לא יכול לעזוב אותך. לגל נשאר אותו מבט נאיבי קיבוצי, עם שרירי פה שלא נחים אף פעם. מכונת ירייה של מילים והגיגים שהפכו לסמלו המסחרי, לצד הסנדלים - אותם סנדלים שיו"ר מכבי תל אביב שמעון מזרחי, האיש עם החליפה והעניבה, נהג תמיד להחריג את בעליהם, מנהל הפועל גליל עליון, מקוד הלבוש המקובל.
קל לחבב את עמית גל. חוש הומור הוא אחת התכונות הדומיננטיות שבה נתקלים בשיחה איתו. הוא מסוגל לדבר ללא הפסקה על מגוון גדול של נושאים - רק תבחר אחד.
כמו כולם, גם הוא התרגש השבוע מפסטיבל נבחרת העתודה. "הישג גדול ואני שמח", הוא אומר, ומיד פוצח בנאום ביקורת על השחקן הישראלי: "אם לא היה את דיוויד בלאט כמתאזרח, לא היה לנו את תמיר בלאט שעשה גמר עתודה. אם לא היה זופי אבדיה כמתאזרח, לא היה דני אבדיה שכולם מהללים. אותו כנ"ל עם מרק בריסקר והבן שלו, ובראד ליף שהבן שלו הולך להיות הכוכב הגדול ביותר של נבחרת ישראל. ועכשיו יש את הבן של דריק שארפ, שגם מצטרף לנבחרת הנוער. לא מבין למה כולם יוצאים נגד המתאזרחים. גם את ההישג הכי גדול של נבחרת ישראל - מקום שני באירופה - השיגו בזכות המתאזרחים. בארי ליבוביץ', סטיב קפלן ואריק מנקין שלנו היו מתאזרחים. נכון, צריך לתקן את העיוות עם המסים שמשלמים יותר על שחקן ישראלי מאשר על זרים ומתאזרחים. הרמה של המתאזרחים ברוב המקרים בינונית, והם לא מפריעים לאף אחד לפרוץ. אי אפשר רק כדורסל כחול־לבן".
"מצד אחד הרמה לא תהיה כל כך גבוהה ולא תמשוך שחקנים צעירים, והמחיר של השחקנים הישראליים יהיה בשמיים", ממשיך גל את הסברו, "אני רואה מה מבקשים שחקנים בליגה הארצית, שכשלו בליגה הלאומית - זה טירוף. אין בקרה על הדרישות של השחקנים הישראלים. השנה יש שתי עולות לליגת העל מהליגה הלאומית, והשחקנים הישראליים דורשים סכומים בשמיים. חייב להיות שם פיקוח", הוא קובע.
אתה לא יכול להתעלם מכך שנבחרת העתודה כבר שלוש שנים ברציפות בגמר אליפות אירופה, ובשתיים מהן היא זכתה באליפות. נהיינו סוג של מיני־אימפריה?
"אני מסכים שקרה משהו טוב במחלקות הנוער בארץ. התחילו להשקיע בנוער סכומים אדירים, כי הבינו את החשיבות של זה. צובט לי הלב שלגליל אין נציגות בנבחרת הזאת. היינו פעם אימפריה בנוער, לקחנו אליפויות ותארים. המאמנים המובילים בישראל התחילו אצלנו בנוער - דייוויד בלאט ודני פרנקו. הכל קרה בגלל הקבוצה הבוגרת. מאז שחיים אוחיון לקח את הקבוצה לגלבוע, מחלקת הנוער של הגלבוע פרחה לממדים מדהימים. בגליל המועצה - מסיבות שלה - החליטה להשקיע פחות, ומחלקת הנוער של הגליל הלכה אחורה. אפשר לכעוס על כל הגוורדיה שניהלה את הכדורסל בגליל, אבל כשהיתה קבוצה בליגת העל היה פה ספורט אחר. קשה מאוד לתחזק קבוצה בגליל, כי יש בעיה לגייס משקיעים".
הגליל כמעט העפילה העונה לליגת העל. הקהל והעניין בקבוצה חזרו לימים היפים.
"אני לא כל כך מחובר לקבוצה, כי אני בתל אביב. הייתי במשחקים האחרונים ונהניתי מאוד. יש פה חבר'ה נהדרים שעושים דברים טובים - אבישי גורדון, ניר וסרמן, ארז חזן, ניצן דהן וכפיר מעוז. אני מנסה לעזור להם מבחוץ. הייתי מעורב ישירות ובאופן רצוף מ־1985 עד 2002, אבל הספיק לי כל הלחץ והלילות ללא שינה. אני חבר בוועדה המקצועית, מייעץ בבחירת שחקנים, משכנע שחקנים לבוא לשחק. התפקיד העיקרי שאני עוסק בו הוא גיוס כספים לקבוצה, שזה הדבר הכי חשוב שבו אני יכול לעזור".
כמה כסף גייסת העונה?
"אני מעריך שלמעלה מ־300 אלף שקל".
סיימת עם הכדורסל ברמה הניהולית?
"לפני שלוש שנים הייתי מנהל מקצועי בהפועל באר שבע, ואחר כך עוד שנה בהפועל חולון, ומאז סיימתי. פנו אליי לאחרונה מהפועל תל אביב, יש להם קבוצה בליגה א' שהם רוצים לעלות איתה לליגה הארצית. יש להם שחקנים ותיקים ששיחקו פעם בליגת העל ועוד שחקנים צעירים, והם רוצים שאני אעזור להם".
מה עם חיים אוחיון?
"חבר טוב, אנחנו מדברים הרבה על כדורסל. הייתי איתו שמונה שנים ונהניתי מאוד".
מי יהיה שחקן מוביל מנבחרת העתודה שזכתה באליפות אירופה?
"על דני אבדיה אמרו הכל. ים מדר מזכיר לי את עודד קטש, רוקד כמוהו עם הכדור על המגרש. מאוד מרגש אותי. הפועל תל אביב עשו בשכל כששחררו את רביב לימונד כדי לתת לו לשחק. אני לא רואה שום סיבה שרז אדם ועידן אלבר לא יהיו שחקנים מובילים בליגת העל".
מסע מטורף
את החוויות מה'מרוץ למיליון' הוא מתקשה, כאמור, לשכוח; אף שעברו כבר שנתיים מאז הזכייה שלו ושל בנו הבכור רז, שהיה בן זוגו בתוכנית.
באמת נשארה לך טראומה?
"כשחזרנו לארץ הייתי חודשיים עם פסיכולוגית צמודה שתעזור לי. היה המון להכיל. בגלל שהיינו עד הסוף, יצא שהיינו 45 יום בלי לאכול כמו שצריך, בלי לישון כמו שצריך כי עוברים אזורים כל הזמן, בלי טלפונים. מנותקים לגמרי. לא היה לנו מושג מה קורה סביבנו. רצתי כל הזמן והברך נדפקה לי מרוב מאמץ. אני אצטרך לעשות בקרוב ניתוח להחליף אותה".
גל מתאר בפרוטרוט את הסיכונים שלקח בתוכנית ההיא, ועד כמה קשות היו המשימות - על אחת כמה וכמה למי שהיה אז בן 63. "עלינו בסידני על גלגל ענק בגובה של 60 מטר, כשאתה כבר רואה את ניו זילנד, ואנחנו הפוכים, קשורים ברגליים ולמטה לא רואים אנשים, לא מכוניות, כלום. פחד לא נורמלי. בגרסה האמריקאית עושים שלוש-ארבע משימות כל העונה, אצלנו עשו 12-11, ועוד איזה משימות", הוא מדגיש בדרכו האופיינית.
"בקמבודיה היינו צריכים למכור ג'וקים, ואתה חייב לאכול אותם כדי להמליץ עליהם" המשיך לספר, "הייתי אז בן 63 והלכתי מכות עם חבר'ה צעירים על עמודי חשמל, תרגילי שיווי משקל - לאסוף דגלים מעל הים, טיפוסים והשד יודע מה עוד. היתה לנו משימה בדרום קוריאה בתוך בריכה. הייתי עטוף כולי באיזה נייר צלופן ורז מעליי צריך להרכיב את דגל דרום קוריאה. שטתי במים בלי יכולת לזוז ואם הייתי מתהפך, לא הייתי יכול להתהפך חזרה והראש שלי היה נשאר בתוך המים. אני נערך לזה שצריך לעצור את הנשימה לכ־30 שניות עד שיצילו אותי. אלה דברים מטורפים מה שהלך שם. ואם אתה לא בזוג חזק מנטלית, אז אתה מתפרק. אי אפשר שלא להתפרק. במשימה בחצי הגמר רז צעק עליי כמו משוגע. זה לא נורמלי. אבל אני ורז היינו מאוד חזקים, שנינו ווינרים והקשר בינינו הוא כל כך חזק שבזכותו הצלחנו לנצח בסוף".
לפחות קיבלתם מיליון שקל.
"איזה מיליון. המדינה לקחה 300 אלף והילד לקח 350 אלף. מה עושים עם 350 אלף היום".
אבל רז הכריז בשידור שהוא מוותר לך, ושכל הכסף שלך.
"הוא ויתר ביד ימין ולקח ביד שמאל".
קיבלתם יופי של חשיפה ופרסום. הרבה מעבר ל־15 דקות התהילה המקובלות שניתנות לכוכבי ריאליטי.
"קיבלנו המון חשיפה, המון פידבקים טובים. אהבו אותנו, את הדרך שבה התנהלנו, את היושר שלנו - שלא התלכלכנו כמו זוגות אחרים, ששמרנו על ניקיון ולא רבנו עם אף אחד. בהתחלה זה באמת היה לא נורמלי, אי אפשר היה ללכת ברחוב בלי להצטלם לסלפי ולחלק חתימות. הרגשתי כמו ג'ו קוקר. הוזמנו להמון השקות עם דוגמניות ומפורסמים. נתנו הרצאות בקיבוצים על מערכת יחסים של אב ובן. אפילו לעובדי קרית הממשלה עשינו הרצאה".
מה עם 'הישרדות'? 'האח הגדול'?
"אני מקבל המון הצעות. הציעו לי להשתתף ב'הישרדות VIP' וסירבתי. אני יודע איך יוצאים בתוכנית הזאת. יש שם כל הזמן תחמונים, שקרים ודברים שמוציאים אותך איש רע ומגעיל. אני לא רוצה להרוס את המוניטין של 'המרוץ למיליון'. אני עם הריאליטי סיימתי. אולי אלך ל'גולסטאר' כי שם יש כדורגל וצחוקים".
אין לך ברך, איך תשחק?
"אני אעמוד בשער, אני שוער טוב".
קורע את העיר
יש לו שני נכדים קטנים, ואחרי שעשה הכל עם חמשת ילדיו הוא מרשה לעצמו 'לחפף' קצת עם הנכדים. "אני לא סבא כל כך טוב", הוא מודה, "אני לא יודע איך להחזיק אותם ואני לא מספיק אחראי, אז אסף ורז מפחדים לתת לי להחזיק אותם. לא מתאים לי להחליף טיטולים, לעשות פוצי מוצי, אני כבר לא שם. שיביאו לי אותם מבושלים ואז אני ארכיב אותם על אופניים ואטייל איתם. בינתיים אני נותן להם להזיע עם הילדים שלהם".
עוד שנתיים לפנסיה ועמית גל, שכל חייו היו מסורים לגליל ולחיים השיתופיים בקיבוץ עמיר, עבר אנומליה בחייו. במקום להוריד הילוך לעת זקנה, דווקא לקראת העשור השמיני של חייו הוא בחר בתל אביב - מרכז הבילויים הישראלי - כמקום לחיות בו. הוא אוכל ושותה את החיים בהנאה גלויה, ומסתובב עם צעירים בכל המקומות הנחשבים. זה שנתיים שהוא גם מציל במעוז הכי תל אביבי שיש - בריכת גורדון. "הייתי שחיין לא רע ועבדתי כמציל הרבה שנים. בריכת גורדון זה מותג, באים לפה אנשים מפורסמים, אנשי עסקים. אפילו איזי שרצקי שוחה פה. שכנעתי אותו לתרום לגליל 30 אלף שקל. אני איש של שיחה, של אנשים ואני אוהב לדבר איתם, אבל הכל מקצועי. זאת בריכה לא קלה ולא פשוט להתקבל להציל בה. יש מאות מתרחצים, צריך שכולם ישחו בצד ימין של המסלול בלי לריב, זה לא פשוט. יצא לי כבר להציל כמה ילדים מטביעה".
מצד אחד הוא ברח מאור הזרקורים של הכדורסל הישראלי; מנגד הוא נמצא בתודעה בדרכים אחרות, כמו באולפן הפתוח של ערוץ הספורט, שם הוא חבר של כבוד. גם אם הוא לא יודה בזה, לא בטוח שעוד שנתיים - כשהוא מתעתד לחזור לגליל - יהיה מי שיחכה לו. כאחד שיש לו חושים חדים ויכולת להתחבב על הבריות, לצד אנרגיה בלתי נגמרת, הוא יצטרך להמציא את עצמו מחדש שוב, כמו שעשה בהצלחה בתל אביב בשנים האחרונות.