אם תשאלו את מאמן קבוצת הנוער של הפועל נצרת עילית, אלדד שביט, מה דעתו על מפגש עם מתקשר, הוא מיד ימליץ בהתלהבות. אם אתם מספיק קרובים אליו, הוא גם לא יפסיק לרדוף אתכם עד שתסכימו לשמוע בעצתו ולנסות בעצמכם.
בעקבות פגישה עם מתקשר נמצא שביט במקום שבו הוא היום - מאמן כדורגל. לולא אותה פגישה מי יודע לאן החיים היו מובילים אותו. בשבת שעברה, זמן קצר לאחר שהביס את מכבי הרצליה, היריבה המשמעותית של נצרת עילית על הכרטיס היחיד לעלייה לליגה הלאומית, הוא נזכר בפגישה עם האיש שדיבר עם המתים כדי להגיד לו מה הוא צריך לעשות בחיים. אלה היו דקות של שמחה בעקבות ניצחון שמיני ברציפות שביסס את קבוצתו במקום הראשון בליגה הארצית.
אבל עד לרגע שבו עצם המתקשר עיניים, התחבר לעולם הבא והחל לדבר, עבר שביט תקופה קשה. אפילו מייסרת. מגיל 6 היה לו ברור שכשיהיה גדול הוא יהיה כדורגלן מצליח בליגת העל. כבר בגיל צעיר הוא סומן ככישרון עם יכולת טכנית גבוהה, בעיטה, מסירה וכל שאר האיכויות שהופכים קשר למצוין.
בקרית חיים בנו עליו וראו בו את דור העתיד של הקבוצה הבוגרת. שביט היה על המסלול הנכון בדרך להיות שחקן מקצועני שמרוויח אלפי דולרים. בגיל 17 הוא כבר הוקפץ לקבוצה הבוגרת והיה חלק מהסגל שזכה באליפות ההיסטורית של הפועל חיפה עם המאמן, אלי גוטמן. בין לבין גם רשם 30 הופעות בינלאומיות במדי נבחרות הנערים והנוער של ישראל.
אלדד שביט. ימליץ בהתלהבות על פגישה עם מתקשר. צילום: שרון צור
אבל דווקא כשהגיע לגיל בוגרים הגוף החל לבגוד בו. "בגיל 18 התחלתי להרגיש יותר מדי עייף. המהירות שלי פתאום נפגעה והפכתי לשחקן איטי", סיפר, "היה לי פתאום קשה מאוד לשחק, לא הבנתי מה קורה לי. עשיתי בדיקות מקיפות וגילו שיש לי בעיה עם הכליות שהן מקור לאנרגיות בגוף".
מכאן הכול השתנה, והקריירה החלה להתדרדר. "פתאום מצאתי את עצמי בהפועל טובא בליגה ב', מסתובב בכל מיני כפרים שלא ידעתי שהם קיימים בכלל. שנה לאחר מכן הייתי נער פוסטר אצל ירון הוכנבוים בנצרת עילית. אחר כך עברתי לטירת כרמל בליגה א' ובשלב מסוים הבנתי שלא כדאי לפגוע בבריאות שלי בגלל הליגות האלה. מה גם שהרופאים הסבירו לי בצורה הפשוטה ביותר שכדאי לי לעשות הסבה במקצוע".
בגיל 21 מצא עצמו שביט מחוץ לכדורגל. החלום להיות כדורגלן מצליח התנפץ לרסיסים. הוא החל לעבוד במחסן יבוא של פרזולים מזכוכית במושב בצרה, ליד רעננה. "באותה תקופה לא רציתי לשמוע מכדורגל. לא קראתי עיתוני ספורט ולא ראיתי משחקים. כעסתי על העולם. לא הבנתי איך הגעתי למצב שבגיל 21, אחרי כל מה שחזו שאהיה, הגעתי למצב שאני חותך צינורות במחסן".
הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע ב'ידיעות העמק'.