לפני קצת פחות משלוש שנים מכבי חיפה עמדה על הבמה הגדולה ביותר של הכדורגל האירופי. שלב הבתים של ליגת האלופות. הקבוצה נראתה רעבה, עוצמתית, מאומנת, מגובשת, כובשת שערים ובעיקר כזו שמובלת על ידי שדרה ברורה של שחקנים איכותיים, ישראלים ובינלאומיים, שידעו בדיוק לאן הם רוצים ללכת. הקהל, אולי הקהל הכי נאמן ויצרי בכדורגל הישראלי, חגג את תור הזהב עם יציעים מלאים וגועשים. והיום? אותה מכבי חיפה נראית כמו צל של עצמה. חסרת אופי, ללא זהות ובעיקר חסרת כיוון.
הפרישה של ליאור רפאלוב הייתה אולי סמלית. שחקן ישראלי עם קלאסה של אירופה, שנתן תפוקה משמעותית בעונה האחרונה, אבל הרגיש כנראה שכבר אין טעם ופרש ממשחק פעיל. מותו הטרגי של גדי קינדה הותיר פצע כואב אישי ומקצועי. והעזיבה של שחקנים כמו מוחמד ג׳אבר ודין דוד, שחקנים עם ניסיון, לחימה, מחויבות, שברה עוד חוליה בשרשרת שהחזיקה את הקבוצה יחד. כל זה מתרחש כשהקבוצה של יענקל׳ה שחר לא מצליחה להביא מחליפים ישראלים ברמה גבוהה או לחלופין לשמור על הדור הצעיר שגדל אצלה (ירין לוי, זיו בן שימול ועוד) ממש כמו מועדון שאיבד אמונה בשורשים שלו.
העובדה שהקפטן של הקבוצה במשחקים הראשונים של העונה, הוא שחקן זר (פייר קורנו) שחזר לישראל, לכאורה לא מתוך שאיפה מקצועית ברורה, אלא בעיקר בשל סיבות אישיות (בת זוג ישראלית) אומרת הכול. מאז עזיבתו של צ'יירון שרי אין מנהיג בחדר ההלבשה, אין דמות שמסמלת את מכבי חיפה האמיתית על הדשא, כזה שמכיר את המועדון ויידע ״להפוך שולחן״ כשצריך. והמאמן? חסר ניסיון, שעד כה לא הוכיח את עצמו בקבוצות קודמות, ומגיע לאתגר (אולי) הכי גדול בכדורגל הישראלי כשעל גבו אין את הקבלות הנדרשות וכנראה גם ללא כלים מתאימים.
בגזרת הזרים שבעבר היו עמוד התווך של הירוקה מהכרמל, מתגלים בשנים האחרונות כפספוסים מתמשכים. חלוץ כמו ג׳ורג׳ה יובאנוביץ׳ שהבקיע 8 שערים בשנה וחצי האחרונות זה הימור גדול מדי. סברינה לא מספק את הסחורה. בנהואל אסור לתלות תקוות ועבדולאיי סק זה לא אותו שחקן של לפני שנתיים.
כשמוסיפים לכל אלו את העזיבה המסתמנת של דיא סבע, שהיה אחראי באופן ישיר ועקיף ליותר מ-30 שערים בעונה שעברה, התמונה הופכת לעגומה ומביכה. בעונה שעברה סבע היה המוציא לפועל, הלב הפועם, האיש שלקח אחריות כשאחרים נעלמו. בלעדיו, אין כרגע שחקן אחד בחדר ההלבשה שאפשר להצביע עליו כמנהיג מובהק, כמי שירים את הראש כשצריך או אפילו יבעט לשער, פעולה הנחשבת לבסיסית בכדורגל.
בכפר גלים יכולים להתנחם אולי בעובדה שהקהל עוד איתם, אבל גם זה לא יחזיק עוד הרבה. האוהדים דורשים לראות דרך, לא רק תוצאות. כי כשאין דרך, גם הניצחונות מרגישים חלולים. אם במועדון לא יתעשתו בטווח זמן המיידי עם רכש ראוי כמו קשר 6 איכותי, כנף ימין יוצר וקשר 8 שלא מפחד להיכנס לעימותים, הם עלולים לגלות שאיבדו לא רק שחקנים, זהות והישגים - אלא גם את הלב הפועם שלהם, הקהל שעד כה נשאר מחויב ונאמן, גם כשקשה.
מכבי חיפה עדיין נחשבת לאחת הקבוצות הגדולות בישראל, בעלת תקציב נכבד ותנאים ברמה אירופאית. אולם גדולתה לא תישמר ללא שינוי מהותי. המעמד הזה יישמר רק אם הנהלת המועדון תבין שמה שנדרש כעת אינו מבצע בחנות המועדון או חולצה מעוצבת שתלהיב את האוהדים “השבויים” ברשתות החברתיות, אלא חזרה לערכים הבסיסיים: בנייה מקומית איכותית, הנהגה אמיתית ובעלת חזון, ודרך ברורה לטווח הארוך. בהיעדר שינוי כזה, עוד עונה או שתיים עם שוער חלש ושחקנים שאינם ראויים ללבוש את החולצה הירוקה והזיכרון מאותה קבוצה מליגת האלופות, יהפוך לנוסטלגיה כואבת ורחוקה.