אירוע דרמטי קרה השבוע בהפועל נוף הגליל. ירון הוכנבוים עזב אחרי כמעט ארבע וחצי שנים. זה לא עוד מאמן שעוזב קבוצה, אלא מדובר במאמן שהכי מזוהה עם אותה קבוצה.
אין מאמן שאימן בנוף הגליל/נצרת עילית יותר מהוכנבוים החיפאי. אין מאמן שהביא כל כך הרבה הישגים לנוף הגליל כמו הוכנבוים – שלוש פעמיים הוא הגיע כדי להשאיר אותה בליגה ועמד במשימה - פעם אחת בליגה הארצית ופעמיים בליגה הלאומית, פעמיים הוא העלה את הקבוצה ליגה - מארצית ללאומית ומלאומית לליגת העל וכמובן הראשון שהוביל אותה לתואר - גביע הטוטו של הליגה הלאומית.
נוף הגליל/נצרת עילית בנה את הוכנבוים והוא בנה את המועדון בחזרה. המועדון הזה העניק לו חופש מקצועי כמו שהוא לא קיבל בשום מקום והוא עשה את המקסימום כדי להביא אותו להישגיות מקצועית מקסימלית.
לפיכך, הפרידה ממנו השבוע היא לא עוד פרידה מעוד מאמן. זו פרידה ממישהו שהוא בשר מבשרה של הקבוצה הזו, אחד שהוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלה, שכן הוא כתב לא מעט ממנה.
את הקדנציה הזו של הוכנבוים, הארוכה מבין כל הקדנציות שלו בקבוצה, אפשר לסכם במשפט הבא: ימי הרנסאנס של הפועל נוף הגליל. צריך לזכור מאיזו נקודה לקח הוכנבוים את הקבוצה בקיץ 2017 ולאן הוא הביא אותה בקיץ 2021.
זו הייתה התקופה היפה ביותר של המועדון מאז ימי אבשלום נוריאל כבעלים. נוף הגליל הפכה לקבוצת צמרת בליגה הלאומית, קבוצה מצליחה, תוססת ושמחה. קבוצה איכותית והישגית. קבוצה שהיה לרוב תענוג לצפות בה. קבוצה ששחקנים נהנו לשחק בה.
נוף הגליל של הוכנבוים הייתה קבוצה ווינרית. היא סיפקה לאוהדים הרבה רגעים בלתי נשכחים. רגעים שהם ייקחו איתם לעוד הרבה שנים. גם היחסים ביניהם היו לרוב מצוינים. מכל ארבע וחצי השנים הללו יש תמונה אחת שהיא בלתי נשכחת – הוכנבוים והאוהדים רוקדים, שרים ושמחים מחוץ לגרין אחרי העלייה לליגת העל. ה-תמונה שמסמלת את עידן הוכנבוים הנוכחי.
זה לא סוד שהוכנבוים הוא מאמן דומיננטי, אבל גם כזה שנוח מאוד ואפילו כיף לעבוד איתו. הוא מביא איתו הרבה להט, תשוקה ורגש, ומצד השני יודע גם לקבל החלטות לא פופולאריות ואף כאלה שפוגעות בשחקנים. הוא תמיד מפוקס וממוקד מטרה וקשה מאוד להזיז אותו מהמיקוד הזה. עליו נאמר לו אחת – "בשביל הצלחת קבוצתו הוא יעשה כמעט הכול".
החיבור של הוכנבוים למנכ"ל גיל ברעם הוא משהו ששווה ללמד. הכימיה ביניהם ושיתוף הפעולה כמעט בכל דבר היה נדבך משמעותי בהצלחה שלו ושל הקבוצה. אין ספק בכלל שברעם יתגעגע להוכנבוים וההיפך.
בתקופה הזו הוא גם זכה לעבוד עם המנהל המקצועי רועי כהן ומנהל הקבוצה שרון סויסה, גם החיבור ליו"ר רוני ליקוורניק היה בו משהו ייחודי. כל אלה סייעו ותרמו להצלחה הכללית. ועוד דמות שהייתה משמעותית בימי הרנסאנס היא ראש העיר רונן פלוט.
אז הסתיימה תקופה בנוף הגליל. נכון שפרידות הן לא דבר נעים וקל לעיכול, אבל זה דרכו של הכדורגל. חצי העונה בליגה העל לא ממש זרמה כמו שכולם ציפו. ההתחלה הייתה אופטימית, אך לאחרונה נוצר מצב שאף אחד מהצדדים לא הכיר בשלוש השנים הקודמות.
הוכנבוים כבר לא בגרין, אבל שאלה אחת תרחף באוויר כל הזמן: האם הוא עוד יחזור?