סביב השעה 22:00 ביום ראשון, ערב חג הפסח, על כר הדשא באצטדיון העירוני חגגה קבוצת הנוער של הפועל בית שאן עלייה היסטורית לליגה הלאומית. למה היסטורית? כי זה קרה אחרי 28 שנים בהן קבוצת הנוער הבית שאנית התברברה לה בליגות הנמוכות לנוער.
זה היה ערב של שמחה. ערב של חגיגות. אמנם אלה לא ימים של חגיגות ומסיבות, בגלל המלחמה והחטופים בעזה, אבל כשמגיע הישג כזה אי אפשר להיות מאופק. זה רגש שמתפרץ החוצה והוא לא נשלט. עם כל הכאב שמסביב הרגעים האלה נותנים לרבים טיפה של שפיות ונורמליות.
ההצלחה של קבוצת הנוער מעוררת תקווה, שהנה המועדון המפואר עושה קאמבק. שהימים של סוף שנות ה-80 ועד סוף שנות ה-90 - דור הזהב של הכדורגל בעיר - חוזרים. למרות שברקע יש לא מעט בעיות כלכליות, ההצלחה המקצועית יכולה גם לפתור את הבעיה הזו.
לעלייה של קבוצת הנוער של בית שאן יש שלוש תובנות מרכזיות: הראשונה, כשעל הקווים נמצא כוכב עבר כמו גיא דיין זה מקרין אחרת על השחקנים. דיין הוא אחד מגדולי הכדורגלנים של העיר בכל הזמנים. גדל במחלקת הנוער וממנה יצא לליגת העל ולקריירה ארוכה ומפוארת. הווינריות שלו, הרעב להצלחה, התשוקה לכדורגל שאין להרבה נדבקו בחבורה הצעירה. התוצאה - הישג מקצועי היסטורי.
השנייה, בית שאן הייתה וכנראה עדיין מקום שבו יכולים לצמוח כדורגלנים שיכולים להתפתח ולהתקדם לליגת העל וזאת למרות שהקבוצה הבוגרת בליגה ב' כבר הרבה שנים. תזכרו את השמות הבאים: אביב אלימלך, אוראל יהודה והבלם בר מלכה. יש להם פוטנציאל גדול והכיוון כרגע חיובי. ויש עוד ארבעה שחקנים שגם הם בדרך הנכונה - עילאי קידר, ירין חכם, מורי זילברברג וקורן יהושע.
השלישית, ראש העיר נועם ג'ומעה חייב להפנים שכדורגל בבית שאן זה לא דבר שיש לקחת אותו כמובן מאליו. בבית שאן יש שני דברים משמעותיים - עתיקות וכדורגל. וכמו שמשקיעים בתיירות צריך להשקיע בכדורגל. זה לא רק עניין שיווקי ותדמיתי לעיר, זה גם חינוך וערכים. הכדורגל חייב לקבל סדר עדיפות שונה בהרבה מזה שקיבל בשנים האחרונות.
אחרי ההצלחה של הנוער נותר רק לקוות שגם הקבוצה הבוגרת תחגוג עלייה מליגה ב' לליגה א'. גם שם דיין על הקווים ובגלל זה האופטימיות בהתאם.