אחת השאלות הכי גדולות בכדורגל הישראלי לקראת הקיץ היא האם ברק בכר צריך/ראוי להמשיך במכבי חיפה?
אז ככה: בכר נכשל השנה כישלון קולוסאלי בקבוצה של יעקב שחר. אלה לא רק התוצאות שמשאירות אותו הרחק מאחורי מאבק האליפות של הפועל ב"ש ומכבי ת"א. זו העובדה שחיפה תחתיו, הפכה לקבוצה עצובה, חסרת אנרגיות, ללא כח הרתעה, קבוצה, וזהו העלבון הכי גדול מבחינתו של שחר: מ-ש-עממת.
ועדיין, מכיוון ששחר לא יכול לשלוף מהכובע שפן/הברקה בדמות רן קוז'וך, ברק יצחקי או אליניב ברדה, כפי שעשו בבאר שבע, בית"ר ירושלים והפועל ת"א, ומשום שכל ניסיון של פורמט אנשי מקצוע זרים הפך בחיפה לקומדיה/טרגדיה של טעויות - שחר יצטרך להמשיך לתת לבכר את הקרדיט ורק משום היעדר אלטרנטיבה ראויה.
בצד זה, שחר יהיה חייב להיפרד מהמנהל המקצועי גל אלברמן. האחרון, אחד האנשים הכי מקסימים בכדורגל הישראלי ולבטח איש כדורגל ברמה גבוהה מאד, צריך לשלם את המחיר על שורת החלטות רעות שעלו לקבוצה שלו ביוקר.
בדיוק כמו כל חברה עסקית, אלברמן כמקבל החלטות כמעט ולא החמיץ השנה הזדמנות להחמיץ הזדמנות. רשימה חלקית: הפספוס של ירין לוי שמככב בבית"ר ירושלים. הקושי במציאת מחליף ראוי לפרנדזי פיירו. החתמת זרים כושלת בכסף גדול. ההחתמה הנמהרת של גיא מלמד שהוא אמנם החלוץ הישראלי הטוב ביותר בארץ אבל משהו בחיבור שלו לדין דוד ולמרקם הקבוצתי לא באמת עובד.
אפשר להוסיף את ההחלטה המערכתית ללכת בעיניים עצומות על שריף כיוף, שוער ליגה טוב, אך לא כזה שיכול להיות ערך מוסף בדרך לאליפות - ואז ולהגיע למסקנה המתבקשת, שהמנהל המקצועי בחיפה חייב לשאת באחריות.
לגבי בכר: הוא לא חף מהכישלון, אבל, כאמור, אין לו כרגע אלטרנטיבה. מצד שני, יש לו מספיק זכויות בחיפה ובכלל וסביר שלמרות עונה אחת נוראית כמו זו האחרונה הוא לא שכח לאמן כדורגל.
הדברים האלה נכתבים לפני המפגש של חיפה מול בית"ר ירושלים בטדי. בלי שום קשר לתוצאה במשחק הזה, חיפה צריכה לבדוק איך בירושלים, עם תקציב הרבה יותר קטן, מצליחים לייצר חווית צפייה כל כך אטרקטיבית לקהל, לגרום לשחקנים לרצות להגיע אליה (מישהו אמר אצילי?) ואיך שם, העסק כל כך מרענן וחדשני בזמן שבכפר גלים סופרים את הדקות לסיום העונה?
זרים ברכבת
קבוצות רבות בכדורגל הישראלי דורשת שהחל מהעונה הבאה, יתאפשר רישום זרים ללא הגבלה, אחרות דורשות שמכסת הזרים תעלה לשמונה-תשעה זרים בכל קבוצה.
החלטה כזו תהיה גזר דין מוות לא רק לכדורגלן הישראלי אלא לענף כולו. אין היום קבוצה אחת בליגת העל, שיש לה פאזל של שישה זרים שהם מעל הליגה. בקושי אחד שניים - קאנגווה בב"ש, פאטצ'י במכבי ת"א, וזהו פחות או יותר. כל השאר זרים סבירים, לא כאלה שמאפילים ועולים בכמה דרגות על הכדורגלן הישראלי.
הכדורגל הישראלי מצליח לייצר עניין בלי שום קשר לרמת המשחק הנמוכה אלא רק משום הזהות. בחיפה אוהדים את הקבוצה הירוקה וספק אם לאוהדיה יש פוסטר של שחקן הקבוצה בחדר. אותו דבר במכבי ת"א, ובאר שבע. פרט לבית"ר ירושלים שם ירדן שועה הוא הפנים של המועדון, אין כבר שחקן שעונה להגדרות זהות או סמל. קבוצות שיהיו כאן עם 8-9 או 11-12 זרים, יהפכו את העסק לחסר טעם. בדרך הן יהרסו גם את נבחרת ישראל שממילא לא מצליחה להבריק בשום טורניר מוקדמות. בקיצור, רעיון רע, שעדיף להשליך לפח.
התחתית רותחת
שני מחזורים לסיום העונה, וארבע קבוצות נמצאות חזק מאד במאבקי ההישרדות ונלחמות להיות בעונה הבאה חלק מליגת העל. טבריה, סכנין, אשדוד ומכבי פתח תקוה, מצפות ל-180 דקות של גמר גביע מבחינתן כשאסור להן לטעות ולאבד נקודות. מכל ארבע הקבוצות, טבריה במצב הטוב ביותר, פ"ת בגרוע ביותר.
מי שמכיר מקרוב מלחמות הישרדות, יודע ששם לאלמנט המנטלי וזה של המזל יש את ההשפעות הגדולות ביותר. חיים סילבס של אשדוד ומנחם קורצקי של סכנין הם שועלי קרבות ותיקים שכבר עברו המון בכדורגל, ולצד הישגים מרשימים בטווח של תחתית ליגת העל-צמרת הלאומית, ידעו גם ימים קשים.
במכבי פתח תקוה, שגם ככה רחוקה שתי נקודות ממקום מבטחים, ייאלצו לקוות שחוסר הניסיון של נועם שוהם לא יפגע בהם.
קראו גם:
עושה רושם, שמדובר בחיסרון גדול בסיטואציה הזו כי עד כמה ששוהם איש כדורגל ראוי לליגת העל, קשה לראות אותו יודע מה צריך לעשות כדי לסיים את העונה הזו בשלום. הדברים האלה היו נכונים גם לגבי אלירן חודידה חסר הניסיון בעירוני טבריה אבל הוא והקבוצה שלו במרחק שלוש נקודות מהקו האדום, טווח ביטחון שאמור להספיק לה אם לא תמעד פעמיים בשני המשחקים הקרובים
ועוד עניין: במחזור הנעילה של העונה תפגוש סכנין את בני ריינה. יש כבר לא מעט רינונים לגבי כשירות המשחק הזה וחשש שמא ריינה תעשה מערוף לשכנתה ליצוג המגזר הערבי. זה בדיוק הרגע שבו שרון מימר וסעיד בסול יכולים להוכיח לכל הכדורגל הישראלי שהם ספורטאים נטולי פניות. מי שמכיר אותם יודע שהם כאלה, הגיע הזמן להוכיח זאת למי שמפקפק, גם על כר הדשא.
חמש לפני המלחמה
בחצי גמר הגביע בשבוע שעבר, הביסה הפועל ב"ש את הפועל ת"א 5:1. על פניו, תוצאה לא מפתיעה, שחידדה את הבדלי הרמות בין צמרת ליגת העל לצמרת הליגה הלאומית. אגב כך, היא גם נתנה חומר למחשבה לאליניב ברדה ושות' לקראת החזרה של האדומים בעונה הבאה לבמה המרכזית של הכדורגל הישראלית.
ועדיין, כל הסיבות והנימוקים לא משכנעים שהפועל ת"א, מועדון סופר מכובד בכדורגל הישראלי ועם מסורת מפוארת - צריכים להיראות כך במשחק כה משמעותי.
היו לפני הפועל ת"א מועדונים הרבה יותר קטנים שהצליחו להוות יריב ראוי וגם לגבור על יריבות חזקות מליגת העל. הפועל ר"ג מתחתית הלאומית זכתה בגביע המדינה ב-2003, ירדה ליגה וזכתה בתואר הנכסף ב-2013. מכבי פ"ת מהלאומית הגיעה לגמר הגביע ב-2020. בית"ר ת"א/רמלה הוציאה למכבי ת"א את הנשמה במפגש ביניהן בחצי גמר הגביע ב־2022, ויש עוד המון דוגמאות וסיפורי סינדרלה.
הגיוני ומקובל שהפועל ת"א תפסיד לב"ש, אין שום סיבה בעולם שמשחק במעמד כזה יהיה חד צדדי. אם בנגב באמת היו רוצים, זה היה נגמר בתבוסה היסטורית. כפי שברדה מקבל בצדק את כל המחמאות על העבודה שהוא עושה השנה בהפועל ת"א, אין סיבה לעשות לו הנחות על הביזיון בשבוע שעבר בטדי.
יואב פספס את יואב
יואב כץ יכול היה לסגור עם יואב ג'ראפי לעונה הבאה, וכשהוא קם השבוע בבוקר וגילה שהשוער שלו חתם במכבי ת"א, הוא הודיע (בצדק)"שיש טעם לפגם בכך שהטלנט ישחק מול מכבי ת"א בשבת האחרונה".
הבעיה היא לא ההחלטה להושיב את ג'ראפי בספסל מול מכבי ת"א - צעד נכון. הבעיה שכץ ממשיך לקחת את הזמן בכל מה שקשור להכנת הקבוצה שלו לעונה הבאה.
קבלו רשימה חלקית: ג'ראפי עזב. איתמר נוי בדרך לקבוצה אחרת. גם מאייבו. גם דיארה. וכץ אפילו לא הצליח לסגור את הקצוות עם המאמן רוני לוי. מה שיקרה כנראה זה שחיפה שוב תגיע לאמצע הקיץ כשהיא עם סגל חסר, והאדומים מעיר הכרמל ייכנסו ללחץ בגלל מחסור שחקנים בעמדות מפתח.
אתם אמרתם
"כשאייל ברקוביץ' מכדרר עם הלשון, הוא באופסייד"
לשחקן אורי גבריאל נמאס מהגיגיו של הקוסם
/ רשת 13 /