אז מי אומר את האמת? מאמן נבחרת ישראל רן בן שמעון שטען במסיבת עיתונאים לקראת המשחקים הקרובים בליגת האומות: "הייתה לי שיחה עם דין דוד, הוא קצת לא היה מרוצה מהדקות שהוא קיבל, והביע בפניי אכזבה. הוא אמר לי בשיחה שאם הוא לא מקבל דקות משמעותיות, הוא מעדיף לא להיות בסגל. אני חושב ששחקן לא צריך להעמיד תנאים מוקדמים. כל שחקן אמור להגיע כי הוא מאוד רוצה להיות כאן".
או שגרסת השחקן, ההפוכה כמעט לגמרי, היא הנכונה. וכך אמר החלוץ המצליח: "רן בן שמעון היה זה שבכלל יזם את השיחה איתי, הוא התקשר אליי יומיים לפני הזימונים בשבוע שעבר, אחרי שלא אמרתי או רמזתי מילה על מעמדי לפני השיחה. בשום שלב של השיחה לא אמרתי לרן שאני מתנה את הגעתי בדקות".
ודוד מוסיף: "רן התקשר אליי ושאל אם אני בריא, הוא אפילו וידא מספר פעמים, ואז אמר לי שבעצם אני לא מתאים לשיטת המשחק שלו".
כנראה שרק השחקן והמאמן יודעים בדיוק מה נאמר בדיאלוג ביניהם. זה לא משנה את העובדה שבן שמעון לא היה צריך להיות כה נדיב באינפורמציה על שיחה שניהל בארבע עיניים עם שחקן. בסוף הוא יגרום לכך כי בפעם הבאה מי שיישב איתו יגיע או עם סוכן או ילחץ על כפתור ההקלטה בנייד שלו.
דוד לעומת זאת, היה צריך להגיד מראש לרב"ש בלי קשר למה שאמר המאמן ש: "אני מוכן להיות בנבחרת ישראל גם כאפסנאי".
הבעיה הגדולה כאן היא לא זימונו או אי זימונו של דוד, ללא ספק החלוץ הישראלי הטוב בארץ. הבעיה היותר גדולה היא הנזק העצום שנגרם לרב"ש אל מול כמעט כל שחקן שירצה לזמן או לוותר על שירותיו. תקדים דוד גם אם נניח האמת היא עם רב"ש, תסדוק לגמרי את כושר העמידה שלו בתוך חדר ההלבשה ומחוצה לו.
רגע לפני יום הכיפורים, כדאי שגורם שלישי יפגיש בין השחקן למאמן וילבן את העניינים. בכל מצב אחר, דוד היה צריך להיות זה שעושה את הצעד הראשון כי הוא השחקן ורב"ש המאמן. בסיטואציה הנוכחית, עדיף לכולם, שגורם מתווך יסגור את הסאגה הזו.
כבר לא יהלום
אייל סגל, בדיוק כמו ברק אברמוב למשל, ראוי לכל הוקרה ותודה על כך שהציל את מכבי נתניה מאבדון אחרי שלקח אותה מהמפרקת, עורכת הדין ליזה חדש. סגל גם הצליח בשנים האחרונות לבנות קבוצה שהגיעה פעמיים לגמר גביע המדינה, זכתה בגביע הטוטו והיתה לא פעם בפלייאוף העליון. תוסיפו לזה את המנהג שלו ללבוש ז'קט צהוב עם סמל הקבוצה ולשבת לצד הקומץ והנה לכם בעלים שהוא ברכה לכל מועדון.
אלא שמשהו רע מאד קרה לסגל בשנה עד השנתיים האחרונות. דומה הדבר ליכולת פנומנלית, לבצע סלאלום מרשים ואז מול השוער לבעוט בכתם הסיד של הדשא. הפרידה המיותרת והנמהרת מאלמוג כהן, הפיטורין של רן קוזו'ך ואפילו העזיבה הלא ברורה של בני לם, סמל ואייקון של המועדון - כל הצעדים הללו מוכיחים שסגל הפך, ובכן, לשולף המהיר ביותר בכדורגל הישראלי.
במציאות בה מכבי נתניה, מועדון ענק עם עבר מפואר והווה עגום, היא כרגע קבוצת תחתית ויותר מזה, מועדון שלא באמת יש לו אופק אמיתי, סגל צריך לקבל החלטה כואבת. או שימנה נציג בעלים, שינווט את הספינה שניה לפני שהיא עולה על שרטון ויראה גדלות נפש ויזוז הצידה, או שינסה למצוא לנתניה בעלים חדשים. לאו דווקא כי מישהו אחר יעשה טוב ממנו או בגלל שהוא צריך לשלם על כך שנכשל, כי הרי הוא בעלים ולא מאמן. הסיבה האמיתית לצעד זה הוא משום העובדה שמכבי נתניה זקוקה ליציבות. את זה, חייבים להודות ולפאר - סגל העניק לה בצורה מרשימה לאורך שנים.
אלא שעכשיו אותה יציבות, כך נראה, מתערערת ורק סגל יכול, בשורה של החלטות אמיצות נטולות אגו - להוציא אותה לדרך חדשה.
משחק בלי מגרש
משחק הליגה במסגרת המחזור החמישי בין מכבי חיפה לבית"ר ירושלים היה אמור להתקיים במקור באצטדיון סמי עופר. מכיוון שהוראות פיקוד העורף לא אפשרו לקיים את המשחק בחיפה, הוחלט להעביר את המשחק לאצטדיון טדי, ולהחליף את הביתיות בין בית"ר לחיפה.
אלא שביום שלישי שעבר, ה-1 באוקטובר, הוציא פיקוד העורף בשעה 13:00, שש וחצי שעות לפני קיום המשחק, הוראה על כך שאינו יכול להתקיים עם קהל. המינהלת, שוב בתבונה, החליטה לדחות אותו. פיקוד העורף פגע בול, כי בדיוק בשעת המשחק, יורטו טילים איראנים מעל שמי ירושלים.
ביום שני השבוע הוחלט כי המשחק חוזר לסמי עופר והוא ישוחק ב-22 באוקטובר. כאן, כבר התבונה יצאה לחופש. איו שום סיבה שכמעט 17 אלף אוהדי בית"ר יבזבזו את זמנם אל מול משרד הכרטיסים 'לאן' כי לקבל החזר כספי. אין שום יכולת למנהלת לדעת בוודאות שב-22 בחודש, חיפה תהיה איזור נקי מנפילות טילים וניתן יהיה לשחק בה כדורגל. אין שום אפשרות לא לבית"ר ולא לחיפה, לדעת בוודאות שיממה או שעות ספורות המשחק הזה לא יידחה שוב.
זה אינה אשמתו של אף אחד, כי אנחנו במצב של מלחמה, אבל חבל מאד שאחד המשחקים המסקרנים בכדורגל הישראלי, עם כמות אוהדים עצומה של שתי הקבוצות, הפך בכזו קלות למסטיק דביק חסר טעם שכולם רק רוצים שיקרה כבר ויהיה מאחורינו.
תנו לגדול בשקט
אלעד מדמון כבש השבוע שער ניצחון בפנדל בדקה ה-90 לזכות מכבי ת"א מול נתניה. מדמון גם הראה בדיוק לאורך המחצית השניה, כמה כישרון טמון ברגליו עם שורה של מהלכי כדורגל שכיף היה לראות.
אלא שמדמון עם כל הכבוד, הגם שברור שהוא העתיד של הצהובים כחולים - בסך הכל, כבש שער אחד. הוא צריך להמשיך לגדול ולהתפתח.
עדיף לאנשי מכבי לתת לו ל"התבשל" לפני שהם מתלהבים ממנו, וכדאי להרגיע גם כמה אנשי תקשורת, שניסו להפוך את העובדה שערן זהבי כבש את הפנדל הראשון בנתניה ומדמון את השני להעברת המקל ממספר 7 לרכש החדש מחדרה. הביטחון העצמי וקור הרוח של מדמון הם נהדרים כמו גם היכולת שלו. בואו ניתן לו לעשות עונה אחת מרשימה בקבוצה גדולה כמו מכבי ת"א ולהצליח בנבחרת אליה זומן השבוע לפני שנכתור לו כתרים. זה יעשה לו רק טוב.
קראו גם:
מסאי הפרשן
הפועל ת"א סיימה השבוע בתיקו מאכזב מול אום אל פאחם, נועלת טבלת הלאומית שעד למשחק הזה, השיגה אפס נקודות מתוך 18. מכיוון שאנחנו עוסקים בכדורגל, זה יכול עוד להתקבל בטבעיות כי בליגה כל כך ארוכה, יש גם מעידות, גם אם קוראים לך הפועל ת"א.
הבעיה היא, הגישה של מאמן אדומים מסאי דגו. כשהוא נדרש לנתח את ההופעות של הקבוצה שלו, שעד היום היו בעיקר מאכזבות פרט להבלחה אחת או שתיים, דגו אוהב לומר ש: "הקבוצה לא מאוזנת". ובכן, אדוני המאמן, מי האיש שבנה את הסגל הזה, מאמן אחר? מי היה זה שקיבל בניגוד גמור להרבה מאמנים אחרים בשתי הליגות העליונות, כל בקשה ודרישה במלואה מהבעלים החדשים מר ספרא? איך אפשר, בעולם שבו ההבדלים המקצועיים, המסורתיים, ההיסטוריים והתקציבים בין הפועל ת"א לאום אל פאחם הוא כמו הפער במחירי הדירות בין אלה של העיירה הצפונית לעיר ללא הפסקה, לדבר על המונח איזון?
דגו חייב להבין: יפה שהוא כן וגלוי ופתוח לתקשורת, אבל לא תפקידו לנתח ולפרשן את הפועל ת"א. הוא צריך לזהות את הבעיות ולהיות מסוגל לפתור אותן. במילים אחרות- ל-א-מ-ן ול-א-ז-ן. יש מספיק אנשי תקשורת שהם אוהדי הפועל ת"א. הם כבר ידאגו לפובילציסטיקה. אתה, דגו, תדאג לנצח.
אתם אמרתם
'"לחצתי את היד לשופט, מה אני ארביץ לו?"
זיו אריה מסרב להתעצבן, למרות שהקבוצה שלו סיימה את המשחק בבאר שבע עם תשעה שחקנים
(אתר וואלה ספורט)