לפני הרבה שנים, היה בכפר טרקטור אדום וגדול, כל בוקר הדוד אהרון בא, התניע אותו ואמר: 'בוא נלך לעבוד'".
כך מתחיל הספר "הטרקטור בארגז החול" שכתב מאיר שלו. דורות של ילדים גדלו עליו. ועכשיו, דור חדש של ילדים יושב מדי יום שישי במעגל, במוזיאון הטרקטור בעין ורד, ומקשיב לאיש בן 90, נמרץ כמו בן 30, שקורא להם את הסיפור הקסום על הטרקטור הישן והנאמן, שהזדקן והוחלף בחדש.
האיש הזה הוא הגיבור של הסיפור, אהרון יצהר, דודו של הסופר מאיר שלו. פעם בשבוע הוא מגיע למוזיאון, וליד טרקטור שנראה בדיוק כמו הטרקטור מהסיפור, קורא לילדים את הספר האהוב.
בחיק המשפחה
יצהר בן ה-90 מתגורר בכפר מונש שבעמק חפר. הוא מושבניק וחובב טרקטורים מושבע. כשהוא קורא את הסיפור, נדמה שהמילים הכתובות מתעוררות לחיים.
הוא נולד וגדל בנהלל שבעמק יזרעאל, שם נחשף לראשונה לעולם המיכון החקלאי כשעבד כעוזר במשק המכונות. כשהשתחרר מהצבא, החל לעבוד במושבי העולים כמדריך למכונות חקלאיות מטעם הסוכנות היהודית.
לאחר נישואיו לבת שבע, אשתו, שגדלה אתו יחד בנהלל, עבר להתגורר בכפר מונש ועסק בייצור חממות. כיום יש לו ארבעה ילדים, 12 נכדים ו-12 נינים, שמתגוררים כולם בכפר מונש. "אין דבר טוב יותר לאנשים בגילנו", הוא אומר בחיוך. "אני ואשתי, שנינו בריאים וחיים בחיק המשפחה, מה עוד אפשר לבקש?"
הסופר מאיר שלו הוא בן אחותה של אשתו. כשהיה בן 10, הגיע להתארח במושב אצל הדודים. בדיוק באותו הזמן, הוחלט בכפר מונש להעביר מהמשק הציבורי טרקטור ישן אל גן הילדים במושב, שישמש כמשחק.
יצהר, שחשב שעוד אפשר לעשות בטרקטור שימוש, ביקש לקבל אותו אליו. "זה הזיכרון שיש למאיר ממני ומהטרקטור", הוא מספר. "הוא היה אצלנו בדיוק בתקופה שלקחתי אותו הביתה ותיקנתי אותו. מיד אחר כך כתב מאיר חיבור קצר: 'דודי אריק והטרקטורים', והוא התפרסם בעיתון 'הארץ שלנו'.
"אני זוכר את מאיר כילד חכם ובעל דמיון מפותח, וכנראה התמונה הזאת, של הטרקטור אצלנו בחצר, נשארה אתו גם שנים רבות אחר כך, כשכתב את 'הטרקטור בארגז החול' בשנת 1995".
כשיצהר נשאל איך הגיב כששמע שעומד לצאת לאור ספר בכיכובו, הוא צוחק: "מאיר לא סיפר לי בכלל, מה יש לספר? הדוד אהרון הוא הגיבור הראשי, לא אני. נכון, קוראים לי אהרון. נכון, אני דוד אמיתי של מאיר שלו, אבל הסיפור זה משהו שהוא יצר מהדמיון. זאת הבעיה שלי כאן.
"אומרים לי תספר את הסיפור כאילו זה היה באמת, אבל זה לא היה באמת. מה שכן אמיתי הוא הקשר האישי שנרקם בין האיכר לטרקטור שלו, שבהחלט מתבטא בסיפור הזה".
תסביר.
"לפני שהיו טרקטורים היו סוסים. לסוס יש אופי משלו, שיגעונות משלו, אתה מרגיש כשקשה לו וכשהוא רעב, וככה נוצר קשר אישי בין המושבניק לבין הסוס שלו. כשהטרקטורים החליפו את הסוסים, הקשר הזה נשאר. בניגוד לקיבוצים, שבהם יש טרקטורים גדולים שמשרתים את כולם, לכל מושבניק היה הטרקטור האישי שלו, שהוא ייחס לו תכונות אופי, אהב אותו וכעס עליו".
טרקטור הפרגוסון, שמוצב כיום במוזיאון הטרקטור ודומה להפליא לטרקטור מהספר, הגיע למקום לפני 18 שנים, בגלל מושבניק אחד שכעס עליו.
"הטרקטור הזה עבד בשדה יותר מ-40 שנה", מספר יצהר. "יום אחד יצא ממנו גץ של אש, הדליק את השדה של האיכר וגרם לשריפה גדולה. האיכר, בצעד אופייני למושבניק, כעס מאוד על הטרקטור, קנה אחד חדש והעמיד את הטרקטור המורד בעונש, מחוץ לשדה". יצהר ריחם על הטרקטור העזוב, אסף אותו והביא אותו אל המוזיאון.
"מאז הוא מגיע לשם מדי יום שישי, לבקר את הטרקטור, ולפגוש את המבקרים שנהנים לראות את הסיפור האהוב מתעורר לחיים.
הקשר של יצהר למוזיאון הטרקטור התחיל לפני יותר מ-20 שנה, מעט אחרי שארז מילשטיין, תושב עין ורד ומנהל המקום, החליט לתת לאוסף הטרקטורים שלו מסגרת מסודרת.
"הכול התחיל בשנת 1990", נזכר מילשטיין. "אשתי הייתה גננת ואני הייתי הסייעת שלה. עלה לי אז רעיון לקחת את הקטנטנים לסיורים מעניינים ביישוב: לרפת, לדיר, לפרדסים. איך עושים את זה? רתמתי עגלה לטרקטור מסוג 'פורשה' שמצאתי במושב. אהבתי מאוד את העיסוק בטרקטור, ומהר מאוד כבר הבאתי את הטרקטור השני שלי.
"הוא היה ממושב רשפון, משם אשתי הגיעה. המשכתי עם עוד טרקטור ועוד אחד, וכשהגעתי ל-140 טרקטורים התחלתי לחשוב מה עושים עם זה, וככה עלה הרעיון להקים מוזיאון חקלאי, שמספר את שיבת העם לציון באמצעות המיכון החקלאי, טרקטורים, קומביינים וכו'.
"אהרון היה חלק מחובבי המיכון החקלאי שהגיעו להתנדב במוזיאון, וגם עשה כאן תערוכה של כל הכלים מהסיפור. הרבה פעמים אמרתי לו 'אהרון, בסדר, יש מחרשה, אבל מה עם הטרקטור עצמו?' והוא אמר 'יוסי אבולעפיה (מאייר הספר) צייר טרקטור שלא קיים'.
"ככה זה היה, עד שהוא מצא את הטרקטור העזוב ליד השדה, שיפץ אותו והביא אותו לכאן. ככה זה, אנחנו נותנים תקווה להרבה טרקטורים וכלים שאנשים חושבים שהגיע סופם. אנחנו מגדירים את עצמנו כיותר מרופאים. רופא מנסה לרפא חולים, ואנחנו בוודאות מחיים מתים. מגיעות לכאן גרוטאות ואנחנו מחזירים אותן לחיים".
מהסיפורים ניכר כי אכן, יצהר, מילשטיין וחבריהם למוזיאון העניקו לאותה הגרוטאה עזובה תהילה עצומה. "הטרקטור הזה הפך לכוכב. מעבר לילדים וההורים שמגיעים אלינו כדי לראות אותו, אנחנו גם נוסעים אתו להופעות. היינו אתו למשל בפסטיבל הטרקטור בניר-עם לפני שלוש שנים, ובהופעות של כמה ימים בכיכר רבין בתל אביב", מספר מילשטיין.
להבין מכונה
הריאיון שלנו, שמתקיים במוזיאון הטרקטור, מופר לא אחת בגלל ילדים שניגשים, ספק נרגשים, ספק מבולבלים, לבקש חתימה מהדוד אהרון, הדמות שיצאה מתוך הספר והתעוררה לחיים.
3 צפייה בגלריה
יצהר. "הילדים קצת המומים, הם לא רגילים שדמות מספר מצויר יוצאת מתוכו" | צילום: אסף פרידמן
"הילדים קצת המומים, הם לא רגילים שדמות מספר מצויר יוצאת פתאום מתוכו, ושאפשר לראות אותה במציאות ולדבר אִתָה. הם אפילו קצת נרתעים מזה, אבל אני משתדל לשבור את הקרח", אומר יצהר, תוך שהוא כותב הקדשה לאחד הילדים. "עכשיו כשתהיה גדול, תוכל להיזכר שפגשת את הדוד אהרון", אומרת סבתו של הילד בהתרגשות.
"נעשיתי סלב", אומר יצהר בחיוך נבוך, כשהילד והסבתא מתרחקים, "אבל זה חלק מהעבודה שלי, אני מתמודד עם זה, התפקיד שלי זה להיות הדוד אהרון. זה לא שאנשים מזהים אותי ברחוב, זה קורה בדרך כלל רק במוזיאון, אבל לא רק. הנה, למשל השבוע, הגיעו חברים לבקר את הנכדה שלי, שגרה לידנו בכפר מונש. היא כבר גדולה, בת 30, ובכל זאת כשלחלק מהחברים שלה התברר שהסבא שלה זה הדוד אהרון, הם תכף באו אליי שאני אחתום להם ואצטלם אִתָם".
בניגוד לעולם הסלבס, שעדיין קצת זר לו ומביך אותו, את עולם הטרקטורים יצהר חי ונושם. הוא יודע לספר בהרחבה על כל אחד מהדגמים במוזיאון, וגם הוא, כמו המושבניקים שעליהם סיפר, מייחס לחלקם תכונות אנושיות. על הטרקטור שזהה לטרקטור מהסיפור, למשל, הוא אומר: "זאת מכונה שכששומעים אותה, אז מבינים אותה. יש טרקטורים הרבה יותר גדולים וחדשים, אבל מבחינת נאמנות, זה הטרקטור הכי טוב בעולם".
עם זאת, חשוב לו להדגיש ש"טרקטור לבדו לא יודע לעשות שום דבר". במומחיות גדולה הוא מציג אוסף של כלים שנרתמים לטרקטור, שמוזכרים בספר, ושאותם הוא דאג להביא אל המוזיאון. באותה אהבה גדולה שהוא מדבר על ילדיו ועל נכדיו, הוא מסביר על המחרשה ועל הקומביין.
"כשמאיר שלו מגיע לכאן, הוא אומר עלינו שכמו שלילדים יש הצעצועים שלהם, לנו יש המכונות החקלאיות, שהן הצעצועים שלנו. אולי הן מזכירות לנו את הילדים שאנחנו, ואולי, בעצם, כל אחד הוא קצת ילד כשזה נוגע לדברים שהוא אוהב", מסכם בחיוך מילשטיין.
בהשראת הביקור
מאיר שלו כתב את "הטרקטור בארגז החול" בשנת 1995, בהשראת ביקור שלו, כשהיה ילד, אצל דודיו, בת שבע ואהרון יצהר בכפר מונש. "כשהדוד והדודה שלי התחתנו, לסבא וסבתא שלי לא הייתה אפשרות לעזור להם כלכלית כמו שהורים עוזרים היום", נזכר שלו. "הם קיבלו פרה חולבת או שתיים, עברו לכפר מונש והתחילו לעסוק בחקלאות, ואז הדוד אריק, שהוא מכונאי גאון, קנה מהמושב בשתי לירות את הטרקטור הזה, הישן, שרצו לשים בגן הילדים, וזה היה הטרקטור שלו.
"הסיפור הזה התפרסם בקרב המשפחה שלנו, ואותי זה הרשים מאוד. הדוד אריק הרשים אותי במיוחד בשני אופנים, אחד: הגאונות הטכנית והסבלנות שלו, והשני: הכוח הפיזי שלו. הוא חזק מאוד פיזית, גם היום כבן 90 וגם פעם, כבחור צעיר. תמיד היינו צוחקים, שכשאריק מחליף גלגל במכונית או בטרקטור הוא פותח את הברגים באצבעות, הוא לא צריך מברג".
שלו מעיד, כי "הטרקטור בארגז החול" הוא אחד מספרי הילדים הכי ידועים ואהובים שלו. "זה סיפור טוב כי זה סיפור מהחיים. אמנם קצת שיניתי אותו, אבל את הבסיס הסיפורי של בן אדם שמשפץ טרקטור שעומד בארגז חול של ילדים — החיים הביאו לי, לא הייתי צריך להמציא את זה. אני הוספתי לזה את כל העניין של אדם זקן וטרקטור זקן, שיוצאים לגמלאות, אבל הגרעין היה במציאות, וכשסופר נתקל בסיפור טוב הוא משתמש בו".
עוד מגלה שלו שהרבה הורים "מתלוננים" באוזניו שילדיהם מתמכרים לספר, ודורשים שיקראו להם אותו כל ערב. "הורים אומרים לי שני דברים עיקריים: האחד, שהם היו צריכים לקנות את הספר מחדש כמה פעמים, כי הוא הלך והתבלה מרוב שימוש; והשני, שפשוט כבר נמאס להם לקרוא אותו כל פעם מחדש", הוא צוחק.