בקצה משק 23 במושב כפר יהושע עומד מבנה גדול ובודד. דרך עפר צרה ומפותלת מובילה אליו וסביבו שדות חיטה, רפתות ונופו המרהיב של עמק יזרעאל. זה הסטודיו של הצייר אלי שמיר - נכד למייסדי הכפר ויליד המקום, שכבר ארבעה עשורים עוסק ביצירותיו במושב שבו נולד וגדל, באנשי הכפר, ברגבי האדמה, בנופים ובמקומות ברחבי העמק.
דרך ציוריו מבטא שמיר את כל מה שיפה בנוף ילדותו וכמובן את המיתוס שהעמק מייצג. אמנותו היא גם מסע מעניין, מורכב, היסטורי ומיוחד של תיעוד העמק. בגאונותו האמנותית, בזווית ראייתו הייחודית ובמשיכת המכחול הוא נתן לעמק יזרעאל מקום של כבוד באמנות הישראלית. לא רק תל אביב וירושלים צריכים לככב בה, אלא גם העמק שתרם תרומה אדירה ומכרעת לציונות ולתקומת העם היהודי בארץ.
בגיל 65, אחרי שנים של תרומה לעיצוב מעמדו של עמק יזרעאל באמנות הישראלית, ייערך בשבוע הבא ערב הוקרה לפועלו במסגרת פסטיבל חלב ודבש (שבת, 1.6, אולם המופעים יפעת, 21:00). זה קורה שנה אחרי שקיבל את 'פרס העמק'. "אומרים 'אין נביא בעירו'. זה מרגש אותי לקבל הכרה במקום שאני חי בו", אמר השבוע שמיר בראיון מיוחד בסטודיו המבודד שלו, "אני מצייר בשביל עצמי דברים שמעניינים אותי ומרגשים אותי מתוך ניסיון להכיל. אני מצייר בשביל הקהילה שלי, המשפחה שלי, אנשי כפר יהושע, אנשי עמק יזרעאל, אנשי מדינת ישראל ורק אחר כך בשביל העולם כולו. אני מצייר קודם כל למעגלים הקרובים אליי. יש כאלה שמכוונים את עצמם לברלין ולניו יורק, אני מכוון את עצמי לכאן".
מחובר לאדמה
הסטודיו של שמיר גדול ורחב. בימים אלה הוא עובד על יצירות אישיות, שעוסקות בקשר שבינו לבין הכפר ובינו לבין הארץ. הוא נולד בשנת 1953, דור שלישי בכפר יהושע. הסבא והסבתא, מרדכי ורבקה, ניצולי הטבח באוברוץ' שבאוקראינה בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא בן בכור להוריו - הלל, שנפטר בשנת 2011 וחנה (86) תיבדל לחיים ארוכים, שגידלו אותו לאהוב את אדמת העמק. יש לו אח נוסף עמי ושתי אחיות, עינת ודליה. נשוי לרינה ואב לשלוש בנות. בצבא שירת בחיל האוויר כטייס תובלה ובין השנים 1981-1977 למד בבצלאל בירושלים. לאחר מכן עבר לחיות בבוסטון, חזר לירושלים ו־1999 הוא שוב בעמק, כנראה לתמיד.
איך הכל התחיל? איך הגיע לצייר בכזו תשוקה? את זה הוא זוכר היטב. זה קרה אי שם בשנות ה־50 המאוחרות בגן הילדים בכפר יהושע. "מאז גן הילדים הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. אחד הילדים לימד אותי לצייר צמה ומאז ועד היום לא הפסקתי ללמוד לצייר ולאתגר את עצמי", הוא מספר ומציין עוד נדבך כאמן: "אני גם מפסל. אני עושה עכשיו בתל אביב פסל שאני קורא לו 'ונוס אוספת בצל'. זה פסל לכבוד חלוצות עמק יזרעאל. משהו פמיניסטי. המודל שלו הוא בת כפר יהושע שהיא חצי תאילנדית. נוי פרח, עורכת דין במקצועה. רציתי לחבר בין עובדות האדמה החלוצות של הדור הראשון לעובדות האדמה היום שאלה התאילנדיות. דרך עבודת האדמה חיברתי את הדורות האלה".
זה נראה כי נולד לצייר. לא סתם הוא נמשך לעסוק בזה עוד לפני שלמד את ה־א'-ב'. "ציור הוא כלי לא מילולי לבטא חוויות בחיים. זה כלי שדרכו אני מבטא את התחושות שלי לגבי מקום והמקום הזה עמוס במשמעויות והוא עוצמתי, במיוחד בתקופה שגדלתי בכפר יהושע ובעמק יזרעאל. אבא לא היה קם בבוקר רק להביא פרנסה לביתו; הוא היה חלק ממהפכה, במודעות שלו, של מישהו שמקים מעמד של עובדי אדמה יהודים בניגוד למה שהיה בגלות. היה לו תפקיד בחזון שהוא היה שותף לו. אבי ראה בעבודת האדמה ערך מעבר לפרנסה. גדלתי בתחושת גאווה גדולה שאנחנו לא מעבדים אדמה פרטית, אלא את קרקע הלאום. זה לא כמו במושבות; כאן הרכוש הוא לא שלנו".
כילד הוא צייר מתוף דחף. זה לא משהו שהוא שלט בו. הייעוד שלו בכלל היה להיות חקלאי, אבל בגיל 13 הרשו לו הוריו ללכת לחוג ציור של בוגרי מכללת עמק יזרעאל. בגיל 14 הוא כבר השתתף בתערוכות בחיפה וזכה לכמה ביקורות חיוביות בעיתונות הכתובה. "בתקופה ההיא ציירתי ציורים רק מהראש שלא היה להם שום קשר לעמק יזרעאל. ציורים מהדמיון. ציירתי בפחם. ציורים שחורים ואפלים. ציורים עם כאב. אני אפילו לא יודע למה. זה יצא ממקומות עמוקים ולא לגמרי מודעים. ציירתי דמויות מפותלות וערומות של ילד שלא ידע כלום. זכיתי להצלחה גדולה ולביקורות מהללות ומשבחות".
ביקורות קשות
בקיץ שבין השנה השלישית והרביעית, אי שם בירושלים של תחילת שנות ה־80, משהו קרה לשמיר. משהו השתנה אצלו. היו אלה אולי הגעגועים לבית ולנוף שהוא כל כך אוהב. אולי משהו הרבה יותר פנימי ועמוק. "באותו הקיץ הגיעו אליי חזיונות של עמק יזרעאל ואז ציירתי את הציור 'מעשבים בכותנה' - ציור ענק. ציירתי אותו בתקופה שלימדו אותנו בבצלאל שהציור מת ושאנשים לא רוצים לצייר יותר. מאז סוף לימודיי בבצלאל ועד סוף שנות ה־80 הצגתי ציורים של העמק בצבעי אדמה כהים וקיבלתי ביקורות לא טובות, אבל המשכתי בדרכי".
למרות הביקורות הלא מחמיאות שמיר לא נשבר. הוא המשיך לצייר את העמק וכל מה שהוא מקפל בתוכו. ציורים ענקיים, בולטים ומעוררי השתאות. המבקרים כתבו דברים קשים, מעליבים ופוגעניים, אבל הוא המשיך למשוך במכחול; להנציח, לתעד ולפאר את המקום שעל פי השקפתו הציונות חייבת לו לא מעט.
"בציוריי אני מספר את הסיפור של מקום קטן, מקום היסטורי שלא סופר באמנות בצורה משמעותית. לא היתה לו נראות בתוך הציור הישראלי. נתתי למקום הזה נראות", הסביר שמיר, "אני מאמין שמה שיותר אישי או מקומי הוא בסופו של דבר יותר אוניברסלי. ציור של המשק והלול עם המשפחה שלי נמכר לאספן ממלזיה שאין לה בכלל קשרים עם מדינת ישראל. הכי מקומי יכול להיות הכי אוניברסלי. עמק יזרעאל זה מרכז העולם שלי".
מה אתה כל כך רוצה להביע בציורים של עמק יזרעאל?
"אני אוהב לנסות ליצור יופי מתוך מה שאני רואה בסביבה שלי. זה לא קשור למשהו מילולי. משהו שנמצא ביחסים של הצבעים עם האטמוספירה. אני מספר את הסיפור של המקום הזה, סיפור גדול, עמוק ומורכב שצריך להכיל את השינויים של המקום עם ביקורת, דאגה וחמלה. דאגה כמו בקטע של שדה התעופה שרוצים להקים כאן ואני מתנגד לזה. שדה תעופה יחסל את המקום הזה. מערב עמק יזרעאל יהיה מקום שאי אפשר יהיה לגור בו. תבין, העמק משנה את פניו ואני מנסה להכיל את זה בתוך היצירה שלי. אי אפשר לתפוס בעמק את העמק. כל נוף יהיה גדול יותר ממה שאני מצייר".
הכרה מאוחרת
כבר כמה שנים ששמיר זוכה להכרה ואפילו להצלחה. תערוכותיו זוכות לביקורות טובות ולמבקרים רבים. מי שפעם קיבל כתף קרה זוכה היום לחיבוק גדול. "הדרך להצלחה היתה קשה. היו לי הרבה שנים של תסכול. הצגתי תערוכות וקיבלתי ביקורות גרועות מאוד. הממסד האמנותי של אותן שנים לא רצה לקבל את היצירה שלי. האסכולה תל אביבית התנכרה לציור ריאליסטי אקספרסיבי שמכיל רגשות. המודרניזם הישראלי לא חשב שגם אני צודק וגם הם צודקים. מבחינתם מי שהציג דרך אחרת טעה. זה היה דורסני. מי שלא הלך בתלם הראו לו שהוא לא הולך בתלם. בוודאי שהיה בי כעס, אבל לא ברמה שזה הפריע לי לעבוד. לא נכנסתי לקרב. המשכתי בשלי. עובדה שאני מציג עכשיו במקומות הכי נחשבים. ב־2020 אציג שתי תערוכות בו זמנית בעין חרוד ובהרצליה".
איך זה להיות היום במיינסטרים של האמנות הישראלית?
"אני לא ממש במיינסטרים. היום חשובה לי גם הצלחת התלמידים שלי. מדובר בקבוצה שלמה של אמנים שלמדו אצלי, בעיקר נשים, חלקן ערביות ודרוזיות, שמצליחות בצורה מופלאה. היום יש כל מיני אפשרויות באמנות הישראלית. העניין הזה נפתח. יש כל מיני אופציות וטוב שכך. לא כולם צריכים לצייר ריאליסטי. לשמחתי התלמידים שלי מצליחים גם בארץ וגם בעולם".
ערב ההוקרה לשמיר הוא נקודת ציון נוספת במסע האמנותי הארוך והמפותל שלו, אבל גם ואולי בעיקר הכרה ביצירותיו כמי שעושות שירות יוצא דופן לעמק יזרעאל לעוד הרבה שנים. ובאופן סימבולי את הביקורות הכי טובות שלו הוא מקבל - איך לא - מילדי גן כפר יהושע. מהילדים, שכשהיה בן גילם למד לראשונה לצייר. "כל שנה מגיעים לבקר אותי בסטודיו ילדי גן כפר יהושע. אני מראה להם ציורים ומספר עליהם. באחד הביקורים אמא אחת סיפרה לי שכשהיא ירדה מבית לחם הגלילית לכיוון העמק הבן שלה אמר לה: 'אמא, זה כמו ציור של אלי שמיר'", אמר בגאווה.