על התוואי של שביל ישראל אין הרבה מקומות לינה או מסעדות, אבל לאורכו פזורים 'מלאכי שביל' - אנשים פרטיים שמארחים בביתם את המטיילים ללינת לילה, ומציעים להם ארוחת ערב, מקלחת ובמידת הצורך גם כביסה. בני הזוג רחל ונפתלי חורי מטבריה הם 'מלאכי שביל' כאלה, מהבודדים על קטע השביל שמתחיל בארבל ומסתיים ביער שווייץ בטבריה, ובתקופה זו הם מארחים 'שביליסטים' מדי יום.
2 צפייה בגלריה
בני הזוג חורי בשביל ישראל (צילומים: שרו צור)
(בני הזוג חורי בשביל ישראל (צילומים: שרו צור))
ההחלטה לפתוח את ביתם למטיילים גמלה בלבם לפני כארבע שנים, כשבנם עודד החליט לטייל בשביל. "באותו זמן ידעתי רק שיש את שביל ישראל, אבל לא מעבר לכך", מספרת רחל. "ראיתי את ההתארגנות המוקפדת שלו ואת העובדה שהוא לא יכול לקחת איתו יותר מדי ציוד בגלל ההליכה הממושכת, ודאגתי איפה הוא יישן ויאכל. הוא הרגיע אותי ואמר לי שיש 'מלאכי שביל' שפזורים בקיבוצים ובמושבים, שאפשר להתארח בביתם בתיאום מראש דרך האתר 'ויקישביל'. מיד ביקשתי ממנו שיכניס אותנו לרשימת מלאכי השביל, ומאז אנחנו שם. ההחלטה נבעה גם מהמקום שלי כאמא: אני מרגישה כמו אמא של כל המטיילים האלה, וזה סוג של שליחות בעבורי".
"אנחנו עושים את זה גם כדי לכבד ולהוקיר את המטיילים", מוסיף נפתלי, "בעיקר אלה שאחרי צבא, שעושים את השביל על חשבונם ועל חשבון העבודה והלימודים. הם אנשים מיוחדים. היום הגיע להתארח אצלנו שביליסט והשארנו אותו בבית לבד, אף שהכרנו אותו רק לפני שעתיים. אלה אנשים שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות".
בני הזוג חורי הם שומרי מצוות, הורים לארבעה ילדים שעזבו כבר את הבית. נפתלי עבר את גיל 60, ורחל מתקרבת אליו. הוא יליד טבריה, היא נולדה וגדלה בנתיבות והגיעה לכאן בעקבות האהבה. היא מורה להיסטוריה ואזרחות באולפנה בטבריה, עם תואר שני בהוראה מאוניברסיטת חיפה. היא גם מתנדבת במוקד שי"ל (שירות ייעוץ לאזרח) בטבריה.
במקביל לעבודה בהוראה לומדת חורי בימים אלה לתואר ראשון במשפטים. "בשלב מסוים הגעתי לצומת שבה הייתי צריכה לקבל החלטה אם להמשיך לתואר שלישי או לעשות תפנית", היא מספרת. "החלטתי ללמוד משפטים לתואר ראשון. בלי נפתלי לא הייתי יכולה לצאת להרפתקה הזו, כי אני לומדת שלושה ימים בשבוע, כולל יום שישי, שהוא יום משמעותי במשפחות דתיות. בעלי תורם חלק גדול ונכבד כדי לתמוך בהכנות ובהתארגנות".
"כולם היו בנינו"
ההליכה בשביל נחלקת לשתי עונות בשנה: בסתיו, מספטמבר עד דצמבר, יוצאים המטיילים מנחל דן ומגיעים בדצמבר לאילת; בתקופת האביב, ממרץ עד יוני, המטיילים הולכים בכיוון ההפוך - מתחילים באילת ומסיימים בנחל דן.
על המטיילים שפוקדים את ביתה אומרת רחל: "כולם היו בנינו. הם באים מכל גווני הקשת. אני אומרת תמיד לשביליסטים שהם פוגשים את הנוף הארץ־ישראלי ואנחנו פוגשים את הנוף האנושי. היתה פה שביליסטית בת 64, ולצידה ישבו במרפסת חבר'ה צעירים ונתנו לה טיפים מה כדאי לה לעשות ומה יהיה קל בשבילה. היה אצלנו זוג שהכיר בהליכה בשביל - הוא דתי לשעבר שפגש בשביל חוזרת בתשובה, והיום הם חברים. יש גם חרדים שעושים את שביל ישראל. זה סוג של מסלול שאין בו שיפוטיות. מדהים לראות איך כל המחיצות נופלות ואין תיוג - לא שמאל, לא ימין, לא דתי, לא חרדי. פשוט פוגשים את האדם. אתה שומע כל הזמן את השיח הפתוח בין המטיילים. זה מודל שיח לא מתלהם שצריך לישם בארץ שלנו, לדעת לדבר על נושאים שיש לנו דעות שונות בהם והכל בסדר. כשמדברים על אהבת האדם - זה כאן".
2 צפייה בגלריה
בני הזוג חורי בשביל ישראל (צילומים: שרו צור)
(בני הזוג חורי בשביל ישראל (צילומים: שרו צור))
מה המטיילים מביאים איתם?
"המון ענווה. גם אנשים שהם בדרגות בכירות בצבא או במסלולי אקדמיה מאוד נחשבים, שבאים מבתים איכותיים, לא באים מהמקום הזה של גאווה ויוהרה במה שהם עשו אלא ממקום של ענווה, פשטות וצניעות".
איך אתם יודעים לזהות אם לא מגיעים פולשים או אנשים לא רצויים?
"לשביליסטים יש שפה מיוחדת. ב'ויקישביל' לא מופיעה כתובת הבית, מופיעים רק מספרי הטלפון של נפתלי ושלי, ומטיילים שרוצים להתארח מתקשרים או שולחים הודעה אם אפשר להגיע. יש שביליסטים שמתוכננים מבעוד מועד ויש כאלה שבאים מעכשיו לעכשיו. תוך כדי השיחה אנחנו מבינים עם מי יש לנו עסק, אם המבקש הוא שביליסט או לא. אנחנו שואלים את השאלות הנכונות, שרק מי שעושה את השביל יכול לענות עליהן. יש עוד אמצעי זהירות שאנחנו נוקטים: אנחנו לא מוסרים את הכתובת שלנו מראש עד שהמטייל מגיע ואומר שהוא פה בטבריה. נוסף על כך, כשאתה עושה משהו בשמחה אתה לא רואה את הקושי. שואלים אותי, איך את לא מפחדת להכניס הביתה סתם אנשים? ואני עונה שהם לא סתם אנשים, ולכן אין לנו בעיה להכניס אותם".
יש מטיילים שאת זוכרת במיוחד?
"היה זוג שהבחורה נראתה חיוורת וחלשה מאוד. הם יצאו לדרכם ואני הלכתי למבחן באותו יום. כשפתחתי את הטלפון ראיתי שהוא ניסה להשיג אותי, ושיש הודעה ממנו שבה הוא שואל אם אפשר לחזור אלינו הביתה. התקשרתי אליו והוא סיפר לי שהחברה שלו התייבשה; הם הלכו לקופת חולים בשיכון ד' וחיברו אותה לעירוי. הם לא יכלו להמשיך את המסלול וגם לא לחזור הביתה, ונשארו אצלנו שלושה ימים. הוא טיפל בה במסירות עד שהיא התאוששה.
"אירחנו כבר מטיילים מגרמניה, מאוסטרליה, מארצות הברית ומספרד. היה אצלנו זוג מבוגר מדנמרק שנראו לי בעל ואשה, ואז הם סיפרו שהם גיסים. אשתו של הגבר חלמה לבוא ולעשות את שביל ישראל, אבל נפטרה לפני שלוש שנים. הבעל והאחות החליטו להגשים את החלום שלה, ובאו לעשות את השביל. הם התפעלו מאוד מהארץ. בכלל, כל החוצניקים שבאים לפה מלאי התפעלות מהסברת הפנים של הישראלים. אנחנו שומעים תמיד שמדברים על הישראלי המכוער וזה לא נכון, הם פוגשים את הישראלי היפה".
"החדר של השביליסט"
רוב המטיילים נשארים אצלם ללילה אחד, אבל יש גם מקרים יוצאי דופן. "היו שלושה מטיילים שהגיעו בסוכות, ירד שלושה ימים גשם זלעפות והם לא יכלו להמשיך וגם לא לחזור הביתה למרכז הארץ. אז הם התארחו אצלנו שלושה ימים", מספרת רחל ומוסיפה: "בדרך כלל הם באים ליום אחד והולכים. המטיילים שמגיעים לשבת מעדיפים להישאר כל השבת, כי זו הזדמנות למנוחה בשבילם".
נפתלי: "יש אנשים שבאים מאוחר ורק רוצים להתקלח ולישון, קמים בבוקר מוקדם ויוצאים. בתקופה זו הם יוצאים מוקדם, כדי להיות כמה שפחות בשמש הקופחת. אם הם הולכים לקטע השביל שביער שווייץ אני מקפיץ אותם עם האוטו, ואם הם הולכים לכיוון ארבל אני מקפיץ אותם חלק מהדרך. יש ימים שהמטיילים נשארים עד 12 בצהריים ומשוחחים בעיקר עם רחל".
את זרם האורחים התמידי משכנים בני הזוג בשני חדרים בבית. "יש חדר אחד קבוע שהנכד שלנו הכין לו שלט, 'החדר של השביליסט'. כשבאים יותר מטיילים אנחנו מקצים להם חדר נוסף", מסבירה רחל. "יש לי נכד שמחובר מאוד לעולם הזה של שביל ישראל ומעריץ את השביליסטים. זה היה הפרויקט שלו בגן, הוא ביקש מאיתנו שנבוא לגן ונספר לילדים על שביל ישראל".
ובישראל כמו בישראל, בסוף מגלים שכולם מכירים את כולם. "היתה מישהי שבאה וגילתה שהבת שלי גרה ביחידת הדיור של הדוד שלה", היא מוסיפה. "היה פה חייל בודד שהגיע עם החברה שלו, שאלתי אותו איפה הוא גר והתברר שהוא גר בבניין של הבן שלי, קומה מעליו. היו פה פעם כמה שביליסטים שלא הכירו זה את זה, במפגש אצלנו בבית נוצר שיח, ושניים מהם גילו פתאום שהם בני דודים ושהם היו באותה חתונה של בת הדוד שלהם, שבוע לפני כן. הם הצטלמו יחד ושלחו את התמונות להורים וכולנו התרגשנו. אנחנו חיים היום בעידן שיש בו הרבה ריחוק ויש ילדים שגדלים בלי להכיר את בני הדודים שלהם".
לא מתעייפים לפעמים מהאירוח?
"אנחנו לא חייבים לעשות את זה אם זה לא מתאים לנו. יש ימים שהתפוסה בבית מלאה, למשל בשבת שבאה כל המשפחה, אז אני יכולה להגיד 'לא' והכל בסדר. המקום של המשפחתיות והאינטימיות הוא משמעותי מאוד, וגם מבחינת התפוסה הפיזית לפעמים אין מקום. אבל אם רק ילד אחד שלי בא להתארח בשבת, אין שום בעיה. הנכדים נחשפים לסיפורים של השביליסטים, הם יושבים איתם בשולחן השבת, מספרים ושואלים, ונוצרת אינטראקציה מדהימה ביניהם".
לקראת סוף הראיון מגיעות שלוש מטיילות שצועדות בקטע השביל של טבריה ותיאמו עם רחל את ההגעה. נפתלי פותח להן את הדלת, מזמין אותן לשבת ומציע להן מיד כוסות מים קרים. רחל מקבלת אותן במאור פנים ובחיבוקים, שואלת לשמן ומתעניינת בשלומן. נוסף עליהן יש כאן מטייל שכבר נמצא בבית משעות הצהריים. ניכר שהם מרגישים בנוח ונהנים מהאירוח החם.
רחל בטוחה שהמקטע הזה של שביל ישראל יכול לעשות שירות נפלא לטבריה; "השביל עובר בתוך טבריה וחוצה אותה דרך יער שווייץ", היא אומרת. "זו פלטפורמה מדהימה לעיר הזאת, שאפשר למנף".