אשר קשר //
"אני יודע שאני מעצבן הרבה אנשים בדברים שאני אומר וכותב", מודה ההיסטוריון וחוקר השואה, פרופ' יהודה באואר (93). "הרגזתי אנשים כל חיי, אבל בגילי כבר לא אכפת לי מה יגידו. מבחינה זו יש יתרון להיות בגיל מתקדם כמו שלי".
יש דברים שאתה אומר וכותב היום שלא יכולת להגיד כשהיית צעיר יותר?
"אני משער שיכולתי לכתוב את מה שאני כותב היום גם כשהייתי צעיר יותר, למשל בגיל 88".
בימים אלה מוציא פרופ' באואר לאור את הספר "העם המחוצף בכפר הגלובלי" (הוצאת נהר ספרים), ספר המשך לספרו פורץ הדרך "העם המחוצף" שיצא לאור בשנת 2013 .
"מדובר באדם יוצא דופן", אומר ראובן מירן, מו"ל ההוצאה ועורך שניים מספריו. "היסטוריון והומניסט שלא עושה חשבון לאיש ואומר את מה שעל לבו.
הוא מדבר על ההיסטוריה של היהודים כחלק מהכפר הגלובלי, על גזענות, על התייחסות למיעוטים, על רצח עמים, על שואה, ובתוך כל זה מותח ביקורת על ממשלת ישראל הנוכחית שלטענתו, כורתת בריתות עם גזענים אנטישמים ממניעים פוליטיים ונגד כל תפיסה מוסרית".
את פשר השם "העם המחוצף" מסביר פרופ' באואר כך: "זה שם הומוריסטי. בעיניי, זו חוצפה בלתי רגילה שכל העולם עוסק בנו כל כך הרבה שנים. כמה אנחנו? כמה מיליונים בסך הכל".
מה חידשת בספר הפעם?
"אני כותב יותר על ראייה גלובלית של סוגיות שנוגעות לתולדות היהודים. בספר הנוכחי, כמו בקודם, אין הערות שוליים ומראי מקום. אני מציג כאן תזות ודעות בלי להוכיח אותן בדרך המקובלת.
"האם זו יהירות של מי שעבר את גיל 90? אולי. אם קולגות שלי ימתחו עליי ביקורת בגלל זה הם יהיו צודקים. 'זה היסטוריון זה', הם בטח יגידו, 'אם באואר היה צעיר יותר, היה צריך לשלול ממנו את זכות ההוראה באוניברסיטה'. אני מסכים עם ביקורת כזאת כי היא נכונה".
ואכן, במשך השנים לא חמק פרופ' באואר מחצי הביקורת. דבריו על קסטנר, למשל, חוללו ויכוחים רבים.
"היסטוריונים תמיד מתווכחים", הוא מרגיע, "אבל גם מי שדבריי לא היו מקובלים עליו לא ערער על דיוק התיעוד אלא על הפרשנות. טענתי שקסטנר היה אדם לא נעים והיו לו אמביציות לא רגילות. הוא לא היה אדם רשע כמו שאחדים מציגים אותו או צדיק כמו שאחרים טוענים".
כדור נגד בחילה
ככל שנוקפות השנים פרופ' באואר מרשה לעצמו לשחרר את הרסן ולשטוח בספריו אמירות קשות. כך למשל הוא מכנה את הימין "אנטי־ציוני", ואת הממשלה הנוכחית הוא מכנה "אנטישמית".
לא הגזמת?
"הגזמתי? ממש לא. מדינת היהודים היא המדינה המערבית היחידה שבה אין ליהודי לא אורתודוקסי חירות לבחור בן זוג או להתגרש. על פי החוק, רב אורתודוקסי שמחתן זוג לפי כללי ההלכה אבל לא במסגרת הרבנות הראשית צפוי עד לשנתיים מאסר. בכל מדינה מערבית אחרת זה הרי ייחשב לביטוי בוטה של אנטישמיות".
ואיך הגעת ל"אנטי־ציונית"?
"הממשלה הימנית שלנו מתמקדת במתקפה על בית המשפט העליון ובכך גורמת להתגברות המגמות הדתיות והמשיחיות, מה שזר לחלוטין לציונות.
"בתוך כך היא חוברת למשטרים ימנים קיצוניים ברחבי תבל. את מה שעושה איילת שקד כשרת המשפטים אפשר לראות גם בפולין, בהונגריה ובארצות הברית. זה חלק ממגמה כלל עולמית".
כיצד?
"בארצות שבהן מתגבר האנטי־ליברליזם, כמו בפולין או בהונגריה, מכתיבים הממסד השליט והמנהיגים נרטיב חדש לנוחותם כמו עיוות זיכרון השואה. לצערי, ממשלת הימין כאן מקבלת אותו".
אבל איך יכולים לקבל את זה בישראל?
"כי זה נעשה בדרך מתוחכמת. הם לא מכחישים את השואה. הפולנים אומרים למשל, 'השואה היתה נוראה, אבל לא אנחנו עשינו אותה. אלה היו הגרמנים'".
המנהיגים האלה מגיעים לבקר ביד ושם.
"יש אורחים שהמלווים שלהם חייבים לקחת כדור נגד בחילה כשהם מגיעים לשם".
מריבת ההיסטוריונים
פרופ' באואר אינו כועס על מה שקורה במדינה שלמענה לחם בפלמ"ח ושירת בתפקיד קצין במלחמת יום הכיפורים, אבל הוא בהחלט מביע דאגה ממה שיקרה כאן בעתיד לחמשת ילדיו ולנכדיו וניניו.
"זה לא שאני נוסטלגי וטוען שפעם היה יותר טוב", הוא אומר, "אבל הכיוון הכללי שאנו הולכים אליו נראה משיחי ולאומני. נכון, זאת תופעה כלל עולמית, אבל בפולין למשל יש אופוזיציה חזקה, מה שאין אצלנו".
הפער בין מצבו הגופני הירוד, גבו הכפוף והליכתו האטית והזהירה ובין דעתו הנחרצת, ההומור שלו וזיכרונו החד, מדהים.
בדירתו הצנועה, בבית הדיור המוגן אחוזת בית הכרם בירושלים, הוא ממשיך לעבוד ללא לאות כמו שעשה כל חייו, בעיקר בחקר השואה, ופניו כבר קדימה לספרו הבא, שיעסוק ביחס הסלובקים ליהודים שחיו בשטחם במלחמת העולם השנייה.
הוא נחשב לאחד מגדולי חוקרי השואה במדינה. הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, חתן פרס ישראל (1998), יקיר ירושלים (2008) וזוכה פרס א.מ.ת בחקר השואה (2016).
את מחקרו רב־השנים הוא מנסה ליישם ב־20 השנים האחרונות ולשם כך הוא מתרכז כל כולו בנושא רצח עם ובאפשרויות למניעתו. הוא ממייסדי ומחברי The Genocide Prevention Advisory Network, קבוצת אקדמאים בינלאומית שמנסה לפתח כלים למניעת רצח עם. בישראל הוא משמש יו"ר כבוד של הוועד למען פליטי דרפור.
לא היית מצפה שעם שחווה את השואה יהיה רחמן יותר כלפי הפליטים?
"לצערי, זה לא קורה, בעיקר משום שהוראת השואה היא בעייתית — בתיכון וגם באקדמיה. לפני כמה שנים אני וחברי פרופ' מרדכי אלטשולר הצענו לכתוב בהתנדבות ספר לימוד על השואה, כי לא היה כזה בנמצא, אבל השיבו לנו שאין צורך כי כולם יודעים שהיתה שואה".
אחד האנשים שהצליחו להרגיז את באואר במיוחד הוא פרופ' ישעיהו לייבוביץ'. משתתפי כינוס בירושלים בשנות ה־80 זוכרים את השניים מתווכחים בצעקות רמות שכמותן לא נשמעו בכינוסים אקדמים.
"המארגנים הפסיקו את הדיון בגלל המהומה", מתענג באואר על הזיכרון. "הם לא תיארו לעצמם שזה מה שיקרה כשהזמינו את שנינו לנאום על אותה במה. ביני ובין פרופ' לייבוביץ' היו ויכוחים גדולים מאוד במשך השנים".
מה אמרת לו שחולל מהומה גדולה?
"כשהוא השווה את חיילי צה"ל לחיילי הוורמאכט הגרמני וכינה אותם יודו־נאצים זה שיגע אותי. דבר נוסף שהתווכחתי איתו עליו היה הדת שלו. שאלתי אותו מה ההיגיון בקיום המצוות שלו. הוא אמר לי שאין היגיון, הוא פשוט ממלא אותן".
אהבה מאוחרת: הו, אילנה
באואר נולד בפראג בשנת 1926. בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, עלה עם הוריו לחיפה. "בגיל 16 היתה לי מורה להיסטוריה בשם רחל קורליק", הוא נזכר. "מורה פנטסטית, עולה מפולין, שלימדה היסטוריה בצורה אחרת לגמרי וגרמה לי להתאהב במקצוע ולהפוך אותו לחיים שלי".
אתה כל כך דעתן ורוצה להשפיע. לא הצטערת שמעולם לא נכנסת לפוליטיקה?
"אני היסטוריון. אי אפשר לעשות את שני הדברים. אתה חייב לבחור באחד מהם".
בגיל 93 יש דברים שאתה מצטער עליהם?
"יש רק דבר אחד בחיי שאני מצטער עליו: שחיכיתי זמן רב מדי להיות עם האהבה הגדולה של חיי, אילנה".
את אילנה מקיבוץ דביר פגש באואר מקיבוץ שובל במקהלה האזורית של קיבוצי השומר הצעיר באמצע שנות ה־50.
"כבר הייתי נשוי אז ואב לילדה", הוא מספר. "לא העזתי לגשת אליה. רק בשנת 1993, כשכבר היינו בני יותר מ־60, התגרשנו שנינו ועברנו לגור יחד בירושלים. לה יש שלושה בנים ולי שתי בנות, והם כמו אחים. אלה היו 25 השנים המאושרות בחיי".
אילנה היא שתכננה שבעלה האהוב יעבור לדיור מוגן באחוזת בית הכרם לאחר פטירתה, וגם כאן הוא מרגיש עסוק ומלא עשייה.
"יש לי עבודה כל הזמן", הוא אומר. את רשימותיו הוא שומר במחברת, "בשיטה הישנה והטובה", כהגדרתו. "אני משתמש במחשב, ואחד הבנים שלי שגר לא רחוק מגיע לסייע לי כשאני זקוק לעזרתו".
הגיל מטריד אותך?
"ממש לא. רק בעיות הבריאות שמגיעות עם הגיל. לא משנה לי כמה עוד נשאר לי. מבחינתי, יכול להיות שזה חודשים ויכול להיות שזה שנים".
מה הסוד שלך לחיים ארוכים?
"אין לי סוד. הכל יכול להיגמר מחר בדום לב".
איך חיים ככה?
"פשוט מאוד, לא מתכננים שלוש שנים קדימה אלא רק חצי שנה. למשל, יש לי כינוס בלוקסמבורג ביוני, ואני מתכנן לנסוע אליו".
לבד?
"לא. אני תמיד לוקח איתי שניים מבני המשפחה. אני אומר להם שיבחרו הם. אני לא רוצה לקבוע לאף אחד מי ייסע איתי".
זה קצת אכזרי, לא?
"לא אכזרי, אולי קצת מחוצף".