"השיחה ששינתה לי את המסלול"

חיים ברוידא
4 צפייה בגלריה
חיים ברוידא
חיים ברוידא
חיים ברוידא
(צילום: אלעד מלכה)

קצין צנחנים משוחרר, שמחפש קצת חופש, אחרי שנים של שירות קרבי. אני וחבר קונים רכב עם שמונה צילינדרים וחורשים אתו את היבשת האין סופית. ימים חולפים. מתכנן לחזור לארץ. להתחיל ללמוד. הכל כבר היה מסודר בראש. אך שיחת טלפון אחת מישראל משנה מסלול מבלי שהספקתי להבין מה קורה. הציעו לי להיות הכתב הראשון של מקומון חדש שמשיק "ידיעות אחרונות" - שמו "על השרון".
חזרתי. עיתונאי יחיד ללא מערכת. מתרוצץ בין רחובות, אנשים וסיפורים. אחרי שלושה חודשים כבר מצאתי עצמי במערכת הראשית של "ידיעות אחרונות". תחילה כתב שטח באזור השרון. אחרי כתב לענייני משטרה. משם כתב בשומרון, בג'נין, שכם טול כרם, מחנות הפליטים. סיקור האינתיפאדה הראשונה. עד המינוי לתפקיד ראש הכתבים של "ידיעות אחרונות".
לכל אורך השנים, המקומון "על השרון" ולימים "ידיעות השרון" היה המקום שבו הלב שלי התארח. מקומון שבו זכיתי, משך 14 שנה, לטור אישי שבועי קבוע. המקומון שבו למדתי להקשיב. לשים לב לסיפור קטן שנוגע בגדול. העיתון שבו גוללתי את סיפורי המכולת השכונתית. את הלכי הרוח במעבר שבין מושבה לעיר. סיפורי מצוקות לצד גיל ושמחה. תיאורים על דמויות ואנשים שרק מקומון יודע באמת להאיר.
העיתונות המקומית היא הדבר הכי קרוב לדופק הציבור. מחברת שכונות, עסקים, עיריות ותושבים. היא הייתה מקור סמכות. לא רק מי דיווח ראשון, אלא מי הבין את המקום, מי הכיר את הרחוב, מי שמע את הלחישה. בעידן ההוא עיתונאי מקומון לא היה רק מעביר מידע. הוא היה מספר סיפור. מתווך. שותף.
היום, כאשר המקומון "ידיעות השרון", מוציא את הגיליון האחרון, הלב מתכווץ. כי זה לא רק עיתון שמסיים את דרכו. זו תקופה שלמה שנסגרת.
אנחנו חיים בעולם משתנה. זה החל לאט, ואז בבת אחת. הרשתות החברתיות, מהירות כמו דופק אחרי ספרינט, שינו את כללי המשחק. פייסבוק. טיק טוק. אינספור ערוצים שרצים בזמן אמת. כל אחד בעל דעה. כל אחד כתב. כל אחד מפיץ. הכל מיידי, הכל קצר, הכל מתחלף בקצב שמוחק שכבות עומק ופני שטח מתחלפים בכל רגע. אני לא כועס על השינוי, הוא בלתי נמנע. אבל אני כן כואב, על מה שאובד יחד איתו. הסבלנות. הסיפור הארוך. המגע האנושי. הכתיבה שמנסה להבין ולא רק להגיב.
סגירת "ידיעות השרון" היא נקודת ציון. תזכורת לכך שהמקומות שבהם גדלנו מקצועית ורגשית, אינם מובנים מאליהם. תזכורת לכך שעיתונות טובה אינה רק מקצוע. היא שליחות. היא זיכרון. היא מצפן.
אני תקווה, למרות כל הרעש סביב, שאנשים לא יאבדו את עומק המילה הכתובה. שיבינו שיש ערך לסיפור שמסופר ברוגע. מתוך הקשבה. מתוך הכרה אמיתית. עד שזה יקרה, נזכור את "על השרון" ו"ידיעות השרון" כפי שהיו: הגרעינים שהצמיחו עיתונות חזקה, משפיעה, קרובה לאנשים.
מנקודת ראותי זה בית שנסגר. אבל אצלי בזיכרון, ישאיר אור דולק עוד שנים רבות.
הכותב הוא ראש עיריית רעננה

"הרגשנו מלכי העולם"

רענן שקד

4 צפייה בגלריה
רענן שקד
רענן שקד
רענן שקד
(צילום: אביגיל עוזי)

המשימה הייתה בסך הכל פשוטה: להביס את "העיר". רק לטובת פרופורציות: זה כאילו יבואו אליכם היום ויגידו לכם: "בואו תקימו משהו שיביס את פייסבוק העולמית" ואתם תענו: "אין בעיה, מתי מתחילים?" ויגידו לכם: "תגיעו מחר בבוקר לבניין ישן ברחוב מיקוניס בדרום תל אביב, זה שם". אז כן; "העיר" הייתה הפייסבוק שלנו, לפחות בקנה מידה ישראלי. הייתה תקופה כזו – שהאושר בא בזעם, כן, אבל לא רק; אנשים אז, בתחילת שנות התשעים, ממש גללו בעיתוני סוף השבוע, ו"העיר" היה גולת הכותרת המקומונית ומולו עמדה המתחרה הצעירה - "ידיעות תקשורת".
לצורך המשימה התכנסו בינוניי המוחות ברחוב מיקוניס, ותחת הנהגתו הבלתי מתפשרת של עורך על צעיר בשם אמנון רבי (סיסמתו, נכון לאז: "לא טוב לך? תתפטר") כיוונו הכי גבוה שאפשר: לאמצע, כלומר, ללב תל אביב.
אני מדפדף עכשיו בשני גיליונות "עיתון תל אביב" שנותרו לי מאז – זה חם ומתוק ומצהיב ומתפורר כמו שיר של "גן חיות" מאותה תקופה – ומגלה יקום מקביל שקשה בכלל להאמין שהתקיים: גדי טאוב מראיין את ליאת דרור וניר בן־גל, גפי אמיר נותנת רכילות, הבר "זנזיבר" שוקל לחלק משקאות חינם עם מותו של מנחם בגין, טל גורדון בשער ("איך ולמה הפכה מזמרת מבטיחה למלצרית ב'נרגילה' קרליבך"), אורי שטרק פותח בחוף געש, רענן שקד מתלונן שאין פופקורן בסינמטק החדש בקרליבך ("אולם אירועים סטרילי ליאפים מזויפים"), המרוץ לתפקיד דובר העיריה ("9,000 שקל, מכונית צמודה וצ'יץ'") לוהט עם 41 מועמדים.
אבל לפני הכל: היומרה לכסות הכל. פוליטיקה ארצית ובינלאומית (!). בחירות. מהנעשה בניו יורק. מהנעשה בקולנוע המזרח אירופי. לא היה גיליון שלא סגרנו בתחושה של מוחלטות; הספקנו הכל, כתבנו על הכל – בשפה מקומונית שהמצאנו והתברר שיכולה להתקיים – ואין דבר בעולם שאנחנו לא יודעים או מבינים בו. אנחנו מלכי העולם. בו־זמנית, לא היה גיליון שלא סגרנו בדרך האפרורית, הקטנונית והמקומית ביותר האפשרית: רכונים על ברומיידים (תגגלו) בבית הדפוס לצד פועלי סדר וגרפיקה בני שנות אלפיים, עם תלושים למזנון וקצב עבודה הכי קרוב למוות מבלי להיות מתים שאי פעם ראה בן אנוש.
הסגירה הייתה 'ויה דולורוזה' שבועית גיהנומית, אבל כשהעיתון יצא בשישי ידענו שנגענו בנצח; העיר דיברה עליו. "העיר" דיברו עליו. בהדרגה, הפער הלך ונסגר. התפוצה גדלה עד שעברה את זו שלהם. התברר שאנחנו באמת מלכי העולם, או לפחות נסיכי ונסיכות מלצ'ט פינת בלפור, גם טוב.
אחר כך – בסביבות נובמבר 95' – הניינטיז נגמרו, נרגילה גמרה, זנזיבר גמר, טל גורדון מעבירה סדנאות כתיבה, גם אני. משימת חיינו הושלמה: הבסנו את "העיר". מאז אנחנו נחים. וכמובן אוגרים תחמושת לסבב הבא.
הכותב הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"

"לא מקום עבודה, אלא בית"

שחר אמאנו

4 צפייה בגלריה
שחר אמאנו
שחר אמאנו
שחר אמאנו
(צילום: פרטי)

הקלישאה התמידית ב"ידיעות תקשורת" הייתה שלא מדובר במקום עבודה, אלא בבית. 15 שנה שהיתי בבית הזה, בית שבו בכל שבוע אתה רודף אחרי הסיפורים הכי טובים (ומתעצבן למצוא משהו אחר אצל המתחרים), עורך אלפי מילים לגיליון אחד, מכשיר כתבים ירוקים ורואה אותם משתלבים בתקשורת הארצית, מאתגר את עצמך לטוב ביותר, סופג נאצות ונהנה מכל רגע. 
אני זוכר כמעט כל שער, אם זה בידיעות הדרום, בתל אביב, בפתח תקווה או בשפלה (וגם בעיתונים אחרים ברשת, שאליהם הוזעקתי לסגירות).
כל כתבה ששינתה חיים, כל סיפור שהזיז את הרשות המקומית. את הילד ההוא שחלם להיות הכי גדול וקיבל דחיפה קדימה, את הקומיקאי המתחיל ששכח אותנו כשגדל, את ראש העיר שטען שהוא לא קורא את העיתון שלנו, אבל ידע לצטט כל מילה. את הכתבת ששלחה אליי תמונות של הרוגי המלחמות היישר לנייד שלי "כדי שתראה", את הצעירה שבאה עם התינוק שלה למשרד שלי אחרי לילה ברחוב, ונתתי לה את המעדנים שתכננתי לאכול במהלך היום. ואת הפליאה על פניהם של האנשים בתל אביב, כשהעורך הממושקף שהגיע מהדרום פתח רמקולים וניגן פריד אל אטרש במסדרונות.
"ידיעות תקשורת" הייתה מעצב הפנים שלי. המקום שבו קיבלתי הזדמנות ראשונה (ותודה לנחמה רחמים המדהימה) שבו יכולתי לחלום ולהגשים, לטעות, לצחוק ולבכות, לשנות ולהשתנות. להביא את המוזיקה המזרחית־ישראלית לפרונט עם "הכותל המזרחי", בימים שבהם המצעדים היו נטולי מזרחית. לבנות מלמטה את חלקת האלוהים הזו, שמלווה אותי עד היום, כשאני בגלי צה"ל וגלגלצ, מנגן את השירים מהבית, מהשכונה. ממש כמו מקומון שזה היה תפקידו, לחבר את הקוראים שלו לנעשה בסביבה שלו, לתת לו תחושה שיש מי ששומע אותו, שאכפת לו, שעובד מתוך תחושת שליחות (ומספיק היה להסתכל על תלוש המשכורת בשביל להבין כמה זה היה נכון), שיש מישהו נגיש אליו. ואיננו עוד. חבל, זה היה סיפור טוב, וטוב שהיה.
"כבר עברו השנים אך אזכור הימים", שר זוהר את המילים של אביהו מדינה. "והבית החם, כה בודד מיותם, גם השיר בו נדם".
הכותב הוא עורך ומגיש בגלי צה"ל וגלגלצ ומרצה לתולדות המוזיקה המזרחית בחוג למנהל עסקים במרכז האקדמי פרס

"הפנטזיה שלא עזבה אותי"

אוהד חמו

4 צפייה בגלריה
אוהד חמו
אוהד חמו
אוהד חמו
(צילום: חדשות 12)

"הדרת קודש של אדם שבא בשערי ההיכל", זה יהיה הביטוי המדויק ביותר לתאר את כניסתי אל משרדי המקומון "ידיעות ירושלים" אי שם ב־1998. ספק נער ספק בחור שסיים לא מכבר את השירות הצבאי וחולם בשנותיו הקצרות להפוך לעיתונאי. די היה במילה הזאת כדי להלך עלי קסם. לנגד עיני ראיתי אותם - נחום ברנע, חיים ברעם, דן סממה, זאב שיף, אמנון דנקנר. גיבורי הילדות שלי. התאוויתי להיות כמותם. אמני המילה הכתובה והמצולמת, מי שמחזיקים במקורות עלומים, שקובעים סדרי עולם – שמנסים לתקן את העולם.
המפיקה יפה נחמני, המנוע המיתולוגי של העיתון, קיבלה את פניי במאור פנים, מנסה להרגיע אותי לקראת ריאיון הקבלה, זה שאחריו התבשרתי – "מזל טוב, קיבלת הזדמנות. תהפוך לכתב". רגש האופוריה שהציף אותי הקשה עלי לשמוע את המשך המשפט: "ותסקר את תחום הנדל"ן. יצאתי בתחושות מעורבות: מצד אחד חשתי כמו בר המזל הגדול בעולם, אולם מצד שני, כירושלמי שגדל על המקומונים והמתין להם בכל סופ"ש כמו מרקו שממתין לאימו בגנואה, חשקתי בתחום הספורט – היהלום שבכתר. נדל"ן? אני? מה אני יודע על התחום הזה? זה עולם של גדולים.
ביומי הראשון קיבלתי תדרוך קצר. תמציתו – תתקשר ותקבע פגישה עם כל אדריכל / משרד אדריכלים / קבלן גדול / גורמי עירייה וכל מי שיכול לשפוך אור על החור השחור הזה. הפשלתי שרוולים והתחלתי במלאכה. טלפונים, כיתות רגליים. והרבה פגישות היו שם. ההופעה בעיתון הייתה ללא ספק אירוע מכונן בחיי. והפנטזיה לא עזבה אותי - שאפתי להגיע לסקופ בסדר גודל של חשבון הדולרים של רבין או פרשיית בראון חברון, אבל נאלצתי להסתפק בשער אחד בעיתון – על שינוי התכנית האדריכלית בהר הרצל. נו, שוין.
הטיול הגדול במזרח קרא לי. בפעם הבאה שאחזור לעיתונות זה כבר יהיה לטלוויזיה, אבל נותרתי עם המון אהבה ונוסטלגיה אל המקום הראשון וההתנסות הראשונה שלי, צנוע, קטן ויקר לי כל כך.
הכותב הוא הכתב והפרשן לענייני ערבים של חדשות 12