יום אחד התעורר הרב יהודה מוסאי מעפולה וראה כי הוא בבית חולים ואשתו, אורלי, לידו. 'אורלי', הוא שאל, 'מה אני עושה בבית חולים העמק?' אורלי השיבה לו: 'אתה לא בעפולה, אתה במוסד רעות בתל אביב'. בכל זאת המשיך הרב: 'תביאי לי בבקשה בגדים, תורידי לי את הגרביים הלבנות הללו מהרגליים ובואי נלך הביתה'.
מה שהרב מוסאי לא זכר ולא ידע באותו רגע שהוא עבר תאונת דרכים קשה יחד עם שלושה מילדיו, היה מאושפז, מורדם ומונשם במשך 7 שבועות, עבר 5 ניתוחים בבית חולים רמב"ם ובאותו יום פתח לראשונה את העיניים והבחין באשתו יושבת לידו.
"לא זכרתי באותו רגע כלום, לא מה עברתי, לא איך הגעתי לשם", מספר הרב מוסאי, "זה היה בשבוע השני או השלישי ברעות, כעשרה שבועות לאחר התאונה ושאלתי את אשתי מה אני עושה בבית חולים, כי חשבתי שאני בבית חולים העמק. עוד אמרתי לה בואי נזוז, אין לי מה לעשות כאן ואז היא שאלה: 'אתה זוכר מה קרה לך?'. אמרתי שלא. היא שאלה: 'אתה מוכן לשמוע מה היה?'. השבתי שכן ואז נודע לי לראשונה שגם שלושה מילדי נפגעו באותה תאונה. על עצמי לא חששתי, הכל בידי שמים אבל הילדים? הם חמדת נפשנו, שרק הם לא ייפגעו. אשתי הרגיע שהם עברו את זה והמשיכו הלאה. ילדים גדולים מהחיים. אחרי זה הגיעו לשיקום, ראיתי אותם צוחקים ואז נרגעה רוחי".
סביב העבודה
הרב יהודה מוסאי (41) נולד בבית שאן, בן בכור למשפחה עם 7 ילדים. אביו, יוסף, היה מורה ומנהל בבית הספר אורט בית שאן וגם אימו, ציפורה, הייתה מורה. המשפחה עברה לעפולה כשיהודה היה בן 7 והוא למד שם בבית הספר הממלכתי דתי 'אוהל מאיר'.
אחר כך עבר ללמוד במדרשת 'נועם' בכפר סבא ואחר כך שינה מסלול, ומלימודים במוסדות של הציונות הדתית עבר לראשונה ללמוד בישיבה של הזרם החרדי, ושם הוא נשאר עד היום: "אמרתי לעצמי שאני עובר לתקופת ניסיון לישיבה חרדית, קול יהודה בבני ברק ונראה כמה זה מתאים לי. המשפחה שלי הייתה מחוברת לציונות הדתית ובהתחלה גם אימא וגם אבא חששו מהמעבר אבל 'זרמו' איתי, אמרו נראה לאן זה יוביל. אחר כך גם הם התקרבו למגזר החרדי. אחד שעבר מהציונות הדתית למגזר החרדי נקרא בהגה עממית 'שרוף'. אז נשרפתי באותה תקופה".
הרב מוסאי התחתן עם אורלי ויצמן, במקור מיצהר, והמשפחה עברה תחילה לטבריה, שם עבר הרב לימודי הסמכה לרב עיר. אחרי שש שנים של לימודים ומבחנים הוא קיבל תעודה 'כושר רב עיר'. הוא לא הסתפק בכך, עבר לחיפה ולמד בקריית ביאליק, אצל הרב שמואל קריספין במסלול שהכשיר אותו להיות דיין. בהמשך חזר לעפולה, שם הוא מוביל שלושה כוללים שמכשירים אברכים לבחינות הרבנות הראשית ובהם לומדים כ-40 בחורי ישיבה. במקביל הוא עוסק כדיין בתיקים מורכבים, החל מגירושים ועד ירושות וגיורים. במהלך השנים נולדו למשפחת מוסאי שישה ילדים, שלוש בנות ושלושה בנים.
נקודת המפנה בחיי משפחת מוסאי הייתה בשבת ה־26 באוקטובר 2024. באותה שבת היה אביו של יהודה, יוסף, מאושפז במרכז הרפואי העמק בעיר. הרב נהג לבקר את אביו על בסיס יומי וגם באותה שבת יצא אחר הצהריים לכיוון בית החולים, הליכה של רבע שעה עד עשרים דקות. הוא שאל את ילדיו מי רוצה להצטרף ולבקר את סבא ושלושת הבנים הצטרפו אליו: יוסף אלחנן בן ה־18, שלמה אליהו בן ה־16 והבן השלישי בנימין ידידיה בן ה־14.
בום גדול
בני המשפחה צעדו לכיוון בית חולים העמק בצד המערבי של שדרות יצחק רבין וכאשר הגיעו לצומת חטיבת כפיר החלו לחצות את הכביש במעבר חצייה מרומזר. הם עברו את המקטע הראשון והמתינו באי תנועה שהרמזור להולכי רגל יהפוך לירוק כדי שיחצו את המקטע השני. ואז זה קרה: מכונית חצתה את הכביש באור ירוק ואז מכונית אחרת, שירדה מכיוון עפולה עילית במהירות מטורפת נכנסה לצומת. שתי המכוניות התנגשו ולבסוף עלו על אי התנועה בה היו ארבעת בני משפחת מוסאי. השעה הייתה 15:45 וזה הרגע בו חיי המשפחה למעשה השתנו. יהודה מוסאי: "אני רק זוכר את שתי המכוניות מתנגשות, בום גדול ואז הפגיעה בי. יותר מזה אני לא זוכר".
ארבעת בני המשפחה שנפצעו פונו במהירות לבית חולים העמק ובשל חומרת הפגיעות, בעיקר פגיעת ראש חמורה ופגיעה קשה ברגליים, הרב מוסאי הוטס מיד לבית חולים רמב"ם, כשהוא מורדם ומונשם.
בהמשך גם בנו הצעיר הועבר לטיפול נמרץ ברמב"ם. שני הבנים הנוספים אושפזו וטופלו בבית חולים העמק כשכולם סבלו מפגיעות רב מערכתיות.
אולי יעניין אתכם:
באותה שעה המתינה אם המשפחה אורלי בבית לחזרת בעלה ובניה מבית החולים. לפתע, לקראת צאת השבת, היא ראתה שני שוטרים מגיעים לשכונה אבל חשבה שבאו לבקר מישהו. אחר כך הם דפקו בדלת והיא לא ממש רצתה לפתוח. אז השוטר אמר לה שבעלה וילדיה נפגעו בתאונה, שהם בחיים, אבל מצבו של בעלה קריטי וכדאי שתיסע מהר לראות אותו כי זו יכולה להיות הפגישה האחרונה.
"עבור אשתי החל מסע חיים אמיתי. היא חילקה את עצמה בין 4 בני משפחה", סיפר הרב מוסאי, "תחילה לא היה לה מה לעשות אצלי כי הייתי מורדם ומונשם. אבל הבנים היו בהלם וכל הזמן רצו לדעת מה איתי. היא עברה תקופה מאוד קשה ומורכבת. לבסוף הילדים יצאו מזה וחזרו ללימודים שלהם. כשהתעוררתי וסיפרו לי כי הם חזרו ללמוד, זה היה רגע מאוד מיוחד בשבילי".
איבוד זיכרון
משך 7 שבועות היה הרב מוסאי מורדם ומונשם. הוא עבר ניתוח ראש מסובך וחמישה ניתוחים ברגליו, שהיו מרוסקות לחלוטין. לפני חודש הוא עבר עוד ניתוח ברגליים וכעת הוא נזקק לכיסא גלגלים, לתקופה קצרה בלבד. אחרי הניתוחים בחיפה הוא עבר לשיקום, תחילה ברעות בתל אביב ואחר כך לבית לוינשטיין, בכפר סבא.
"לא זכרתי כלום. לא זכרתי איך הועברתי מרמב"ם לרעות. התחלתי לפתוח עיניים ולסגור בחזרה מהר, אומר מילה פה מילה שם. ואז התעוררתי והבנתי מה קרה לי", סיפר, "זה לא היה, קל אבל הכל משמים. ואז החל תהליך שיקום ארוך וקשה. הדבר הראשון שחיזק אותי הייתה העובדה שהילדים חזרו ללמוד כמו אריות. למדו תורה בכל הכוח והמשיכו לבקר אותי".
עברת תקופת שיקום קשה מאוד.
"קשה מאוד. כל חיי אני רגיל לפעילות, לעשייה ופתאום לא הייתי מסוגל לעשות לבד דברים בסיסיים. הזמנים הכי קשים היו כשהייתי לבד ולא ראיתי את הילדים ולא יכולתי לחבק אותם. הבנתי שאני במקום אחר ואני חייב להרים את עצמי. היו הרבה קשיים. למדתי ללכת מחדש, עברתי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ושעורי כושר לחזק את השרירים מחדש. לא יכולתי תחילה לקום לבד מהמיטה ולהסתובב. וכמובן שלא זכרתי כלום. הזיכרון נפגע קשה. הצוות בבית לוינשטיין היה נהדר, עבדו איתי לאט-לאט והזיכרון החל לחזור. זה מסע ארוך ואני עדיין עובר גם היום פיזיותרפיה".
אתה יודע שבזמן שהיית מורדם מונשם נערכו תפילות המוניות לבריאותך?
"שמעתי על זה אחרי שהתעוררתי. זה מאוד ריגש אותי. אני תמיד דאגתי לחייך לאנשים ולכן אני חושב שרבים התחברו אלי. גם כאלו שלא הכירו אישית השתתפו בתפילות. אני תמיד השתדלתי להיות מאיר פנים לכל אדם כי כל אדם הוא עולם ומלואו".
להודות להכל
תשעה חודשים אחרי התאונה והרב מוסאי עוד לא חזר לעצמו, אבל הוא בהחלט צועד לכיוון. "הגוף חטף טראומה קשה מאוד", הוא מסביר על מצבו כיום, "לפני חודש עברתי עוד ניתוח ברמב"ם, בגלל חשש לנמק ברגל. הצילו את כף הרגל אבל לא את האצבעות. אבל לפחות יש לי רגל. עד לתאונה היה לי זיכרון מעולה. פתאום לא זכרתי את השמות של אשתי והילדים. עבדו איתי קשה מאוד שהזיכרון יחזור והוא חזר ואני יכול לחזור לעבוד ולהעביר שיעורים. עדיין עושה פיזיותרפיה שלוש פעמים בשבוע, ועדיין עובד כדי להתחזק. כשנפצעתי היו לי המון תיקים בטיפול, חלקם רגישים. אז העבירו חלק לדיינים אחרים וחלק המתינו לי. לשמחתי חזרתי לעבוד וגם להעביר שעורי הסכמה. אני עושה דברים שאני אוהב".
מה הלקח העיקרי שלך מהמקרה?
"אני למדתי שכשאדם מתעורר בבוקר, פותח עיניים, מסוגל ללכת, יכול להתעסק בכל העיסוקים היום- יומיים, זה לא דבר מובן מעליו. והוא צריך לומר תודה על זה. כל עוד זה קיים זה כאילו מובן מאליו, אבל ראיתי אצלי מה קורה כשאני לא מסוגל להסתובב לבד בלילה במיטה, שהזיכרון לא עבד ושלא יכולתי ללכת מרוב כאבים. כל דבר שמסוגלים לעשות לבד צריך להודות. לפעמים אנשים מתלוננים על דברים חשובים יותר או פחות כמו תפקיד שלא קיבל, משכורת שלא עלתה. אני לא אומר שזה לא חשוב, אבל צריך לקחת הכל בפרופורציות ובעיקר אל תקטינו דברים מובנים מעליהם, כמו לפתוח עיניים בבוקר, ללכת או לראות. צריך לנצל את העולם הזה לדברים טובים, זה המפתח אצלי וגם אצל בני משפחתי".
מה הלאה?
"יש לי עוד ביקורת ברמב"ם, לראות איך מצב הרגל. ואני חזור בכל הכוח לעבודה שלי. מקווה בלי כיסא גלגלים, איעזר בקביים בשלב הראשון עד שגם אותם אזרוק. אשים מאחורי את כל מה שעברתי ואחזור לעיסוקים שלי הרגילים".