פלאפל טומסיס, המוסד הקולינרי הוותיק במרכז רסקו בנוף הגליל שכבר הפך למותג, מציין 45 שנה להקמתו. לכבוד המאורע המשמח מספר הבעלים מיכאל טומסיס, שחגג 70 בחודש מאי האחרון, על סוד הקסם של הפלאפל, על נצרת עילית של פעם והזמנים שהשתנו, וחושף בגילוי לב את הכאב אותו הוא נושא כהלום קרב ממלחמת יום הכיפורים.
טומסיס נולד ברומניה ועלה ארצה בגיל שבע עם משפחתו היישר לנצרת עילית. לאחר שירותו הצבאי פתח חנות למוזיקה יחד עם שותף במרכז שופ בעיר. ב־1978 הוא התחתן ונכנס לעולם הקולינריה כשפתח את החנות המיתולוגית במרכז רסקו, היכן שהיא ממוקמת כיום. בהתחלה מכר גלידה ואחרי תקופה קצרה שינה פאזה ועבר למכור פלאפל, מה שהוא עושה בעצם עד היום. "אז הפלאפל היה טרנד במדינה, זה היה האוכל העממי של מדינת ישראל", מספר טומסיס על הימים הראשונים. "לא היה אז את המקדונלד'ס וכל החנויות של האוכל המהיר, והיינו ממש בלעדיים במרכז. המקום היה מפוצץ באנשים כל הזמן. זה היה מרכז הבילוי של כל הצעירים בעיר. היה את קולנוע נורית, היו פה בנקים ועוד כל מיני דברים שמשכו הרבה אנשים. היום אין מה להשוות. גם האוכלוסייה השתנתה. למעשה הכל השתנה".
את הטעם המוכר והאהוב של כדורי הפלאפל שלו הוא פיתח במשך שנים. "פלאפל זה תחום שכל הזמן יש לך מה ללמוד בו. היו בני מיעוטים שישבו אצלי ומאוד אוהבים אותי עד עצם היום הזה. אחד מהם היה אדם מבוגר מנצרת, שלימד אותי את רוב הסודות של הפלאפל".
עד שהגעת לטעם המושלם.
"כן, הפלאפל ברמה מאוד גבוהה אצלנו. מגיעים אליי ממרחקים לאכול, כל מי שמטייל בסביבה אוהב פלאפל. הפלאפל הוא המותג שלנו, מאוד טעים. באים הרבה לקנות כדורים בודדים, אני גם מכין מנות לכל בתי הספר בעיר".
גם הלקוחות שחוזרים ובאים מעידים על כך. "יש לי לקוחות קבועים שבאו לקנות פלאפל כשהיו ילדים וחזרו כמבוגרים. יש לקוחות שאוכלים אצלי דור שלישי ואנשים שאוכלים אצלי פלאפל כבר 40 שנה. אני אוהב לשרת אנשים. אני גם מחלק הרבה בלי כסף. בחיים לא השארתי אדם רעב בעיר הזאת בגלל שהיה חסר לו כסף. נתתי לכולם. העסקתי בעסק שלי לאורך השנים לפחות מאה ילדים, חלק לא קטן מהם באו ממשפחות שהיו זקוקות לעזרה. כל הילדים האלה שירתו בצבא והתחתנו ואבות לילדים, הם מוקירים לי תודה עד היום".
יש תחרות קשה
45 שנה טומסיס פותח בשעה שבע בבוקר את חנות הפלאפל ומסיים את עבודתו בעשר בלילה. "בחיים העסק לא היה סגור שעה. יום יום בשעה שבע בבוקר אנשים כבר שותים אצלי קפה. את רוב הקפה אני גם לא מוכר. חברים יושבים ושותים, חלק משלמים".
אתה אוהב פלאפל?
"אני אישית מת על פלאפל, וגם במשפחה אוהבים פלאפל. יש במנה את כל המרכיבים התזונתיים הכי בריאים שיכולים להיות, גם בירקות ובטחינה".
יצא לך לאכול פלאפל במקום אחר?
"אני כמעט ולא אוכל במקום אחר. אני אוכל במסעדות כשאני מחוץ לעיר, אנחנו אוהבים לאכול אבל לא דווקא פלאפל, דברים אחרים".
במשך שנים ארוכות פלאפל טומסיס היה הפלאפל היחיד בעיר, ששמו יצא גם לכל יישובי הסביבה. בשנים האחרונות נפתחו עוד כמה חנויות מתחרות, אבל טומסיס לא מתרגש. "עכשיו יש לי פה מתחרה ממש מולי. רוב השנים הייתי לבד בעיר. אוכלים אצלי הרבה בני מיעוטים, הם יודעים מה זה פלאפל ובאים במיוחד לאכול. אני היום מסעדה לכל דבר, מגיש קבב רומני ובשר על האש. אני יודע לעשות דברים מאוד טובים, אבל יש תחרות קשה".
מה אתה חושב על נצרת עילית של פעם לעומת היום?
"העיר שלנו השתנתה. רוב הקליינטים הוותיקים שלי שגרו בעיר עזבו. ממי שנשאר פה, יש חלק שיודע לפרגן ואוהב אותי ויש כאלה שלא. נכנס מישהו לא מזמן לחנות ואמר לי 'עשית ארגזים של כסף'. אני יושב ומסתכל עליו, רציתי לומר לו 'כמה פעמים נתתי לך לאכול כשלא היה לך כסף, איך אתה מעז להגיד לי דבר כזה', אבל לא אמרתי כלום".
פגז לתוך העמדה
טומסיס שירת במלחמת יום הכיפורים כלוחם מאגיסט בגדוד 12 בגולני והוא מוכר כהלום קרב.
"נלחמתי בקרבות הכי אכזריים שהיו ברמת הגולן. לא רחוק מדמשק חטפנו פגז לתוך העמדה, והראש של החבר שלי שכב לי על החזה. שכבתי כמה חודשים טובים עם הלם קרב ברמב"ם. כשהשתחררתי פתאום קרה לי כמו אסון מבחינה בריאותית. כל השערות נשרו לי, כולל הגבות והריסים. הייתי יושב ושומע שאנשים מתלחשים עלי 'זה יש לו סרטן, עוד חודש הוא לא יחיה יותר'. אולי אנשים גם לא הרגישו נוח לאכול אצלי כשראו איך אני נראה, אבל לא ויתרתי, אמרתי שאני חייב להסתער קדימה. יש לי משפחה ויש לי ילדה שאני צריך לפרנס. המשכתי כי אלה היו הקרבות שלי ושרדתי את הכל. עד היום אני לא ישן הרבה לילות. בכל פעם חוזרים לי ההזיות של המלחמה וכל האירועים שעברתי, ועברתי אירועים לא קלים והייתי חייל מצטיין".
אתה עולה לקברים של החיילים שנפלו?
"לא. אני לא יכול לעלות כי כל הזמן עולות לי המחשבות על הראש של החבר ששכב על החזה שלי. עברנו דברים לא קלים, אבל היום הבן שלי שגם הוא שירת בגולני הוא איש עסקים והבת שלי נשואה לאיש עסקים והיא גרפיקאית ברמות על ולא חסר לנו כלום. אנחנו מסודרים בחיים, אני לא הלכתי להצית את עצמי מול משרד הביטחון, התמודדתי עם החיים".
עכשיו, כשחגגת 70, עד מתי אתה מתכוון להמשיך בפלאפל?
"אני לא יודע עד מתי אמשיך, כי דברים השתנו פה בעיר מכל הבחינות וגם פחות או יותר מיציתי את עצמי. יש דור חדש וכל מיני עסקים. רוב האוכלוסייה שהכרתי כבר לא גרה בעיר. דווקא יש לנו ראש עיר מעולה, רונן פלוט, שעושה לילות כימים ואיפה שלא תיגע בעיר תראה את טביעת האצבע שלו. אין לי תלונות אליו, הוא עושה את המקסימום על מנת שהחיים שלנו יהיו פה טובים ואיכותיים, אבל יש דברים שלא תלויים בו".
מבחינתך העיר היא נצרת עילית או נוף הגליל?
"שינו את השם של העיר, אבל מה לעשות במחשבה שלי היא תמיד תישאר נצרת עילית".