המלחמה בצפון מציבה אתגרים מורכבים בפני מערך התחבורה הציבורית אבל דקל חרמש, מנהל התחנה המרכזית של 'אגד' בקריית שמונה, ממשיך להגיע מדי יום מביתו בגבעת אבני כדי להבטיח שירות חיוני לתושבים שנותרו בעיר.
"אנחנו נותנים שירות גם במלחמה, אלו הערכים שלנו. להיות מנהל תחנה בעיר שהתרוקנה מתושביה זה לא פשוט", מודה חרמש, נשוי ואב לשני ילדים המשרתים במילואים מתחילת המלחמה, "אבל יש מחויבות למקום העבודה ולחברה. אני חייב לשמש דוגמה לנהגים – מגיע כל יום לעבודה, לא מחסיר יום אחד, נשאר איתם מהבוקר עד הערב כדי שיראו שיש מי שדואג להם".
לא כולם עזבו
התחנה המרכזית, שהוקמה בשנות ה-60 והפכה למרכז התחבורה החשוב של אצבע הגליל, ממשיכה לפעול במתכונת כמעט מלאה. "אנחנו עובדים רגיל, למעט הקווים ליישובים צמודי גדר כמו מטולה ומנרה, שם הקווים בוטלו על ידי משרד התחבורה כי זה שטח צבאי סגור", הסביר חרמש, "את השירות העירוני אנחנו מפעילים עד 21:00 במקום 23:30".
מי הנוסעים העיקריים היום? חיילים, תושבים שנשארו?
"כל כוחות הביטחון – שוטרים וחיילים. נשארו גם הרבה אנשים מבוגרים בעיר, חלקם קצת סיעודיים וחולים. יש גם אנשים שמטעמים אידיאולוגיים לא עזבו את ביתם. אני מעריך שיש היום קרוב לכ-5,000 תושבים בקריית שמונה. בזמן האחרון חזרו לא מעט תושבים, מרגישים שיש קצת יותר פעילות בעיר ואנחנו נותנים להם שירות גם במלחמה. אלו הערכים שלנו של 'אגד'. גם המעטים שנשארו צריכים לקבל שירות".
התחנה עצמה פועלת במתכונת מיוחדת?
"פועלת במתכונת רגילה, אבל האופרציה עם המשאב האנושי השתנתה כי הרבה נהגים התפנו לכל מיני מקומות בארץ. חלקם עובדים קרוב למקום המגורים אליו הם פונו ויש מספר לא מבוטל של נהגים שהמשפחות שלהם פונו אבל הם נשארו בקריית שמונה, עובדים ראשון עד חמישי או שישי וחוזרים הביתה".
רק נזק לרכוש
מתוך 130 עובדי הסניף, לפחות 35 עזבו מאז תחילת המלחמה. "זה פער משמעותי שאנחנו צריכים להשלים", אמר חרמש, "אבל אנחנו עדיין מפעילים את הקווים על הצד הטוב ביותר. העבודה לא פשוטה – צריך לגלות אמפתיה כלפי הנהגים והצרכים שלהם. חלקם מפחדים, חלקם רוצים לעבוד רק עד שעות מסוימות".
איך המצב הנפשי של הנהגים?
"הנהגים באים לעבודה עם תחושת שליחות. הם יכולים לשבת בבית ולא לבוא לעבודה, אגד מגבה אותם גם בשכר ונותנת להם משכורת גם אם הם לא באים לעבודה, אבל כל הנהגים שנשארו באים מתוך תחושת שליחות ושייכות. נהגים עם ערכים מאוד חזקים, עושים את העבודה על הצד הטוב ביותר. גם בסיטואציות מאוד קשות. גם הסניף לא הכי בטוח, ספגנו כבר ארבע נפילות טילים בשטח התחנה שלשמחתי הסתיימו רק בנזק לרכוש".
הנהלת אגד נערכה למצב החירום?
"ההנהלה דאגה לנו באופן יוצא מן הכלל. לא חסר לנו שום דבר ויש אפילו מעל ומעבר. ההנהלה הבכירה כולל המנכ"ל באים לבקר פעם בחודש, נפגשים עם הנהגים ודואגים לצרכים שלהם. אתה רואה בסיטואציה כזאת כמה הארגון הזה הוא חזק ויעיל וערוך לשגרת חירום כזאת. הם גם סיפקו קסדות ושכפ"צים קלים במיוחד לנהגים, והתקינו לחצן חירום בכל האוטובוסים. כשיש מצב חירום, הנהג לוחץ על הלחצן והמוקד חוזר אליו מיד".
בתחנה עצמה יש שני מרחבים מוגנים – במוסך ובאזור קבלת הקהל. "הדלת פתוחה 24 שעות", מדגיש חרמש. "אני שם כדי לוודא שכולם נכנסים וממלאים את ההוראות, שיש מים לכולם. לא משאירים אף אחד בחוץ".
מעבר לתפקיד התחבורתי, הפכה התחנה למעין מרכז סיוע לא רשמי. "אנחנו עוזרים לחיילים מהבסיסים באזור, תורמים ארוחות צהריים ומגשי פיצות", מספר חרמש. "אנחנו עוזרים לאנשים ששכחו דברים יקרי ערך בקריית שמונה והתגייסו למילואים, מעבירים להם את החפצים עד הבסיס. יש גם מקרים קשים – אנחנו רואים אנשים שישנים בתאי מטען, בפחי זבל, במדרכה. זה לא פשוט לראות את הדברים האלה. מצד שני, זו גאווה לעזור לאנשים בשעה הזו".
החנויות והדוכנים בתחנה עדיין פתוחים?
"יש מסעדה אחת שנשארה פתוחה. היא משרתת את ציבור הנוסעים וגם את הנהגים במידת הצורך. שירותי ההסעדה לנהגים פועלים כרגיל וגם מחלקים אוכל לכל מיני מפעלים פה באזור".
בנסיעה עצמה איך הנהגים מתמודדים עם האיומים הביטחוניים ונפילות הטילים?
"הנהגים מאוד מפחדים. הצבא עזר לנו והציב מיגוניות בתחנות הקצה, זה נותן להם ביטחון כי הנהגים היו חשופים. כשהם ממתינים באוטובוס בתחילת נסיעה ובסוף נסיעה ויש התראה יש להם עכשיו איפה ללכת להתגונן. במהלך הנסיעה הנהג אמור לעצור, לשכב בצד הדרך או אם יש מחסה בקרבת מקום חייב להתפנות ולפנות את הנוסעים גם כן".
לדאוג לבריאות הנפש
"התחושה של הנהגים היא תחושה שקשה לעבוד בסיטואציה הזאת, הם מפחדים", הוסיף חרמש, "אלה שעובדים בעיר, זה בכלל מפחיד. העיר שוממת לפעמים והרעשים וקולות הפיצוצים זה לא משהו שחיים אותו בשגרה. יחד עם זאת מבחינת הארגון והנהלת הסניף אנחנו נותנים להם מוטיבציה, טופחים להם על השכם, יודעים לפצות אותם – אנחנו עושים כל מיני שולחנות ערוכים בשביל להעלות את המורל ואת ההווי החברתי".
באופן אישי איך זה להיות מנהל תחנה מרכזית בעיר שרוב תושביה עזבו?
"אלו ההשלכות של שגרת חירום. יחד עם זאת יש מחויבות למקום העבודה ולחברה. באופן אישי אני צריך לשמש דוגמה לכלל הנהגים – אני בא כל יום לעבודה, לא מחסיר יום אחד, נשאר איתם מהבוקר עד הערב על מנת שיראו שיש מישהו שדואג להם".
איך נראה יום העבודה שלך?
"אני מגיע ב-7:30 בבוקר. קודם כל אני עושה את הדברים השגרתיים, אחר כך בצהריים אני נפגש עם הנהגים וגם עם הסדרנים ומדבר איתם, כל אחד יש לו את הבעיות שלו, יש כאלה שקצת יותר קשה להם וכאלה שקצת פחות. דרך הנהלת הסניף ודרך הנהלת החברה אנחנו נותנים מענה לכל דבר. גם אם אנחנו רואים שנהג התעייף קצת, אנחנו משחררים אותו הביתה, שיילך לנוח. אני צריך נהגים שיהיו בריאים בנפש, יהיו חזקים ויישמעו להוראות, זה הכי חשוב לי".
יש לך אינטראקציה גם עם הנוסעים?
"כן. גם הנוסעים בתחנה מרכזית כשיש להם בעיות הם באים אלי. המשרד שלי בתוך התחנה מרכזית הוא זמין ונגיש. יש הרבה בעיות לנוסעים, אם זה בתשלומים ואם זה ב'רב-קו' כי העמדה סגורה והעבירו אותה לחצור. נוסעים רוצים להעביר דברים לאנשים, או נתקעו בלי כסף. יש כל מיני בקשות ואנחנו נעתרים. יש פה גם בסיסים מסביב לקריית שמונה ואנחנו תורמים להם ארוחות צהרים ומגשי פיצות בערבים פעם בשבוע. זאת התרומה לקהילה שאנחנו יכולים לתת בימים האלה. אנחנו ממשיכים לתרום ולהירתם לכל מיני בקשות. שבוע שעבר הייתה יחידה מיוחדת שישבה סמוך לקריית שמונה – 120 חיילים, הם קנו מצרכים ורצו לעשות ערב פיצה אבל לא מצאו חלק מהציוד, אז נרתמנו ואספנו כסף וקנינו להם 150 מגשים של פיצה".
יש גם מקרים של נוסעים שבאים במיוחד לבדוק מה קורה עם הבית שלהם?
"בטח. זה קורה הרבה. יש אנשים שנפגעו להם הבתים והם מגיעים ושואלים. אני מאמין שכל אחד שולח פעם בשבוע שבועיים מישהו לבדוק את הבית שלו. יש גם אנשים שבאים לקחת בגדים".
מה הרגע הכי קשה שהיה לך מאז תחילת המלחמה?
"היו את הטילים שנפלו בשטח התחנה, לשמוע את הפיצוצים, לדאוג שאנשים ייכנסו למקלט, זה לא משהו קל. אבל יותר קשה לראות את הנהגים שמתחבטים בין אם להמשיך לעבוד או להישמע לבקשת המשפחה ללכת להתפנות ולעזוב את העבודה. בסך הכל זה יכול לערער את המצב המשפחתי שלהם, אני לא חוצץ באמצע, אני ישר אומר 'תיסע כמה זמן שאתה רוצה, הכל בסדר'. האכפתיות מעל הכל".
מה גורם לך להמשיך להגיע לעבודה למרות המצב?
"קודם כל דוגמה אישית. אם אני לא אבוא, גם הנהגים לא יבואו. חשוב שיראו אותי בעבודה יום יום בשעות לא שעות. זו שליחות כבירה. קודם כל זה מול הנהגים, מישהו צריך להתוות את הדרך להמשיך לשמור על הבטחון שלהם. לא להיות שאננים. בשביל זה אני שם".
אשתך והילדים גם תומכים?
"אשתי בבית דואגת גם לילדים במילואים וגם לי. מעבר לכל ברור שהיא רוצה אותי שאהיה לידה אבל העבודה היא חלק ניכר מחיי היומיום. זו השליחות שלי - לתת יד לנהגים ולהיות איתם גם בימים הקשים האלה".