בלב המושב הפסטורלי וההיסטורי אלוני אבא שבעמק יזרעאל, לא רחוק מהכנסייה הטמפלרית המפורסמת, מסתתרת בריכה שחייה נטושה. המקום, שנמצא בתוך סבך עצים וצמחייה פראית, מעורר מסתוריות רבה וסקרנות בעיקר בגלל שהרבה שנים הוא נמצא במצב הזה.
ממדי הבריכה, המיקום שלה והאלמנטים שבה, מעידים על עברה המפואר. מספר שנים אחרי קום המדינה היא נפתחה ובמשך שנים היא היתה מוקד הבילוי של בני המושב בימי הקיץ החמים עד שלפני 37 שנים היא ננטשה ומאז הזמן עצר בה מלכת. היום הצמחייה הפראית שולטת, גדר מקיפה את הבריכה מחשש שמישהו ייפול פנימה וייפגע, על הקירות יש כמה ציורי גרפיטי, בקרקעית פזורים מזרנים ופסולת, עמדת המציל הגבוהה כבר חלודה והפסל הייחודי שנמצא בחלקה המערבי, על שפת הבריכה, עדיין ניצב שם בבדידות מוחלטת.
אלוני אבא הוא לא עוד יישוב בעמק. עברו ההיסטורי, מיקומו, אופיו והמרקם החברתי שבו הפכו אותו ליישוב מבוקש מאוד, שמושך אליו תושבים חדשים וגם מבקרים שבאים להתפעל מיופיו. השבוע יצאנו בעקבות הבריכה הנטושה של אלוני אבא ומצאנו סיפור על מקום שמח שמקפל בתוכו גם טרגדיה נוראית.
מקום מפגש
הבריכה הוקמה על ידי חברת מקורות בתחילת שנות ה-50. הייעוד העיקרי שלה היה להשקיה ומימיה השקו את השדות והמטעים של בעלי המשקים במושב. הבריכה תוכננה כך שתשמש גם כבריכת השחייה של היישוב. ילדי המושב והיישובים מסביב הגיעו לרחוץ ולנפוש בה. בשל גודלה - 39 מטר אורך, ו-21 מטר רוחב בתקן בריכה חצי אולימפית - הגיעו בשנים הראשונות שחיינים מקצועיים להתאמן בה לקראת תחרויות. חנה לבב (73), מוותיקות המושב, היתה ילדה בכיתה ג' כשבנו את הבריכה והיא אהבה כמו כל ילדי המושב לבוא ולבלות בה.
"זה היה מקום המפגש של כולם", נזכרת לבב, "שיחקנו בבריכה במשחקי כדור כמו 'קדרים באים' וקרבות תרנגולים אחד עם השני בתוך המים וכמובן כולנו התאמנו בבריכה לצליחת הכנרת. כל מי שידע לשחות במושב השתתף בצליחת הכנרת וביום התחרות כל המושב היה נוסע באוטובוסים לכנרת. המציל, חבר המושב נחום שטארק יליד גרמניה, היה קופץ מסוכת המציל הגבוהה ומציג לנו את הקפיצות המיוחדות. הוא זה שלימד אותנו לשחות, כל הילדים במושב ידעו לשחות וזה היה המרכז שלנו. כל הקיץ היינו בבריכה כמה שיותר".
רעיה רודיך-ארד (67) בת המושב הוסיפה: "אני גדלתי לתוכה. אלוני אבא השקיעו הרבה כסף בסכומים של אז כדי לבנות אותה וזו היתה אחת הבריכות הראשונות שנפתחו בסביבה. זו בלי ספק בריכה מאוד מיוחדת. נחום וגילה שטארק היו מצילים מיתולוגיים. כשהיינו ילדים בני 6-5 נחום לימד את כולנו לשחות. כבר בכיתה ב'-ג' היה מנהג לנסוע לצליחת הכנרת והיינו צריכים לשחות 40 בריכות כדי להצליח להתקבל לחבורת השוחים בצליחה.
"בכיתה ח' כולנו הלכנו ללמוד קורס מצילים", הוסיפה רודיך־ארד, "חלקו התרחש בבריכה שלנו וחלקו בווינגייט. בשביל להתקבל לקורס היינו צריכים לצלול לרוחב הבריכה. כשהשתחררתי מהצבא באתי לעבוד בפיקוח מזיקים בכותנה באלוני אבא ואחרי שהייתי מסיימת הייתי הולכת לעבוד כמצילה בבריכה. זו היתה תקופה שבאו מעט ילדים מהיישוב. הייתי פותחת את הבריכה לפעמים".
הבריכה היתה טבועה עמוק בחיי המושב?
"בהחלט. היינו מבלים בה כילדים את כל ימות הקיץ. אפשר לרשום את המפעל של הבריכה על שם נחום שטארק".
על שפת הבריכה ניצב פסל יפה של אמא ובן מחובקים אותו יצר הפסל צבי ענבל בשנות ה-50 כשהבריכה נבנתה. הפסל מכוסה היום כולו בירוקת ומוסיף למסתוריות של הבריכה.
"כילדים לא חשבנו שיש בפסל הזה משהו מיוחד", אומרת לבב, "הוא שימש בעיקר לרכיבה של ילדים קטנים עליו. הוא היה מבטון ודהה עם השנים. הוא לא היה יצירה אמנותית מיוחדת שהיה אפשר לומר עליה שהיתה נכס או סמל במושב".
המציל המיתולוגי
עדנה גליצר ממושב היוגב, בתו של המציל המיתולוגי נחום שטארק, מספרת על אביה שהיה הסמל של הבריכה במשך רוב השנים בהן היא פעלה: "מהרגע שהבריכה שנפתחה הוא היה מציל שם. אבא שלי ידע לשחות טוב, באלוני אבא רובם היו יוצאי רומניה ולא כל כך ידעו לשחות ואבא שלי היה יוצא גרמניה והיה ספורטאי. תמיד הוא היה עושה לנו כל מיני משחקי ספורט. הוא לימד שחייה את כל ילדי המושב. אין ילד שלא הצליח ללמוד לשחות, לא משנה מה היה מצבו. כולנו רצינו להגיע לגיל 12 ולצלוח את הכנרת. היינו עושים אימונים מאוד מפרכים בבריכה כדי לזכות להשתתף בצליחה, זה היה כבוד מאוד גדול".
למה הילדים כל כך אהבו אותו?
"אבא שלי היה איש צעיר ברוחו. הוא תמיד ישב עם הנוער, אף פעם לא ראית אותו עם המבוגרים. בכל יום בשעה 16:00 היינו עומדים ליד השער, מחכים שאבא שלי יגיע ויפתח את השער ונוכל להיכנס לבריכה. היו אימונים והיינו שוחים עשרות בריכות כל יום. מאוד חיכינו לשעה הזו שנוכל להיכנס לבריכה".
את היית גאה בו שהוא היה המציל?
"ברור, הוא היה איש מדהים. לא הייתה לי פריבילגיה מיוחדת בין החברים והייתי אחת מכולם. הוא ידע איך להגיע לחבר'ה הצעירים ולהיות איתם. הוא נפטר בגיל 72 בשנת 1989 כמה שנים לאחר שהבריכה נסגרה".
מה לדעתך צריך להיות במקום?
"אני הייתי רוצה שיפתחו את הבריכה מחדש. זו בריכה עם הרבה זיכרונות, אבא שלי לימד אותנו לא רק לשחות, הוא לימד אותנו גם לקפוץ ראש ממקפצה בגובה של ארבעה מטר כשהוא מחזיק אותנו במותן כדי שנדע את הקפיצה".
טרגדיה גדולה
בשנת 1962 קרה מקרה טביעה מצער שהותיר את המושב בטראומה. אבי שפאר בן ה-16, בנם של שניים ממייסדי אלוני אבא, נכנס לבריכה ונשאב לוואקום של הצינור בבריכה ששימש להשקיית השדות וטבע למוות.
עמית שפאר, תושב היישוב תמרת ואחיו של אבי ז"ל, נושא עד היום את הטרגדיה המשפחתית. "המילוי והריקון של הבריכה היה מאותו צינור שנכנס למרכז הקיר הדרומי של הבריכה והוא היה חשוף", הוא מספר, "מים נכנסו דרכו ומילאו את הבריכה עד למעלה ובשלב מסוים אחרי שהבריכה התמלאה הוא התחיל להשקות את המטעים של המשק והמים התחילו לזרום חזרה דרך הצינור. אם במקרה משהו היה מתקרב לאזור הצינור הוא היה נשאב פנימה והיה נוצר ואקום. זה מה שקרה לאח שלי. הוא שחה ליד הצינור וכנראה נצמד קרוב מדי ליציאה של המים ונשאב אל הוואקום שנוצר וזה נעל אותו. הכל קרה מתחת למים. זה כמובן גרם למותו".
אתה היית באותו זמן בבריכה?
"אני במקרה הייתי חולה באותו יום בבית. גם ההורים שלי היו בבית. זה היה בזמן החופש הגדול ובמקרה אחד הדודים שלי מנתניה היה בבריכה עם משפחתו כשפתאום הוא שם לב שאבי איננו. המציל לא ראה ואף אחד לא ראה. הוא התחיל להסתובב ולחפש סביב הגדה של הבריכה וכשהוא הסתכל למים למטה הוא ראה את אבי. הוא רץ אל המציל ואז התחילה בהלה נוראית וניסיון לחלץ אותו. בדרך כלל כשהיה קורה משהו לא טוב או אסון במשק היו רצים לכנסייה הגרמנית ומצלצלים בפעמון הכנסייה כדי שיידעו שמשהו לא טוב קורה וכך עשו.
"אני הייתי בבית ושמעתי את הצלצול", ממשיך שפאר לתאר את אותו יום, "הייתי אז בן 15 וחצי, רצתי החוצה וסיפרו לי שיש מקרה של טביעה בבריכה ואז לאסוני התברר לי שזה אח שלי. הוא היה מתחת למים ולא הצליחו לחלץ אותו. אני זוכר את עצמי מוריד מעליי את הבגדים וקופץ פנימה בניסיון לחלץ אותו, אבל לא הצלחתי, אבי היה תפוס בווקום מאוד חזק לצינור. אחרי זמן מה הביאו מכונת ריתוך מהמסגרייה ועשו חור בצינור. נכנס אוויר ואז הוא השתחרר".
אותם רגעים של בלבול וחוסר אונים היו נדמים כנצח. "הייתי ילד בן 15 וזה דבר נורא. בתוכי פנימה הבנתי שהמקרה אבוד. הוא היה יותר מרבע שעה בתוך המים ולא היה שום סיכוי שהוא היה בחיים. אנחנו חיינו אז באלוני אבא בסוג של גן עדן של שוטים. היתה שמחת יצירה ואווירה חיובית וטובה ושאננות מסוימת. אף אחד לא חשב על אסון בכיוון הזה והאסון הזה שינה לנו את החיים. ההורים שלי היו פעילים כל השנים ומאז והלאה אמא שלי הפסיקה להיות פעילה וגם הפסיקה ללכת לבית הכנסת".
היו אשמים בסיפור הזה?
"לא. אתה לא יכול להאשים אף אחד. מה שקרה הוא די נדיר".
איך התמודדת עם האסון?
"זה אסון קשה והאסון של ההורים היה הרבה יותר קשה. זו היתה חוויה קשה, אבל התגברתי יחסית מהר. נשארה לי טראומה, אבל החיים ממשיכים ואין מה לעשות. בשנתיים הראשונות מאז האסון היו תחרות שחייה לזכרו של אבי בבית הספר הדסים בשרון".
בשנת 1985 נסגרה הבריכה כאשר חברת מקורות החליטה לבנות בסמוך אליה בריכת אגירה סגורה. מאז משתמשים תושבי אלוני אבא בבריכה בבית לחם הגלילית, המושב השכן, שמוחזקת בשיתוף שני המושבים.
להחזיר עטרה ליושנה?
מה צופן העתיד למקום? הבריכה שייכת לאגודה החקלאית של המושב ולאחרונה עלו תוכניות להקים במקומה אולם ספורט, אך חלק מהתושבים מתנגדים ובינתיים המקום, כאמור, נשאר כמו שהוא.
"לדעתי צריך להפוך אותה למגרש גלגיליות", אומרת לבב, "אני לא הייתי רוצה שיחזירו את הבריכה לשם. אני גרה ליד וזה יגרום לרעש נוראי. היום להרבה אנשים יש בריכות בבתים עצמם ויש את הבריכה בבית לחם הגלילית ואין טעם לחדש את הבריכה. החיים השתנו לגמרי וזה לא מה שהיה".
לעומתה שפאר סבור שצריך לפתוח את הבריכה מחדש: "חבל מאוד שהבריכה לא פעילה עד היום. אני חושב שזו בריכה נהדרת ואני לא מבין למה לא מפעילים אותה".
לדעתה של רודיך־ארד היות שמדובר בשטח ציבורי צריך להיות בו משהו לרווחת התושבים. "אני לא יודעת אם צריך לחדש את הבריכה, כל בריכה שתחודש תהיה מאוד שונה. גם שני היישובים אלוני אבא ובית לחם הגלילית לא יכולים לפרנס יותר מבריכה אחת, זו תהיה בעיה כלכלית רצינית", אמרה.
יו"ר ועד ההנהלה באלוני אבא שמעון אלול אומר כי אין כרגע תוכניות להקים משהו בעתיד במקום הבריכה. "אין תוכניות ברורות נכון לעכשיו. היו פעם תוכניות של יזם פרטי שרצה להקים שם אולם ספורט. הוא הגיע עם התוכניות למועצה והחלטנו לא לתת לו את השטח לטובת אולם ספורט מכיוון שהבריכה נמצאת במרכז המושב ויש שם בעיות של גישה. בחלק גדול מהיישובים אולמות ספורט מוקמים בכניסה ליישוב", אמר אלול, "אנחנו מקווים שיגיע יזם ויקים שם בריכה לטובת התושבים, היינו שמחים שהבריכה תחזור לפעול. בנוגע לפסל שעומד שם. זה פסל מאוד יפה שנבנה על ידי אחד מהתושבים ואנחנו חושבים להעתיק אותו למקום אחר".