קריית שמונה כמעט ריקה מתושביה בעקבות המלחמה ולדבר הזה יש השלכות דרמטיות על מצבה הפיזי של העיר. אחרי 160 ימים צמד המילים 'עיר נטושה' מקבל משמעות הרבה יותר מוחשית, אך למען האמת הכינוי היותר מתאים בימים אלה לקריית שמונה הוא 'עיר בלי חיים'.
זה לא רק הרחובות הריקים, העסקים הסגורים והמכוניות המעטות שעוד נוסעות. זה גם הזבל שנערם בכל מקום, העשבייה הפראית שהשתלטה על השטחים הציבורים, חצרות הבתים הפרטיים ומרחבי השכונות. גם בבתי הספר, שסגורים ומסוגרים חמישה חודשים, רואים את הנזקים שנוצרו בעקבות המצב. זה נראה שהזמן כמעט עמד מלכת בעיר והתחושה קשה ועצובה.
מאז פרצה המלחמה קריית שמונה סופגת מטחי טילים מדי יום. עשרות טילים נחתו בתוך העיר וחלקם הסבו נזק משמעותי לבתים ולתשתיות. לעיתים יש נפילות ורק אחר כך נשמעת אזעקה וגם היו מקרים שטילי נ"ט נורו על העיר מבלי התראה. לכן מבחינה ביטחונית קריית שמונה היא עיר מסוכנת. לא בטוח להסתובב בה, לא ביום ולא בלילה.
מדווח מהשטח
הפעיל החברתי זאביק זויגי פונה עם משפחתו לחצור הגלילית, הוא מגיע לעיר מדי יום, מדווח מהשטח לתושבים ועוזר למשפחות. "עוד משלב הפינוי הפכתי להיות סוג של כתובת לאנשים. הפניות לא הפסיקו להגיע ומצאתי את עצמי מתעסק פתאום בכל התחומים", סיפר זויגי, "כל יום מהשעות הקטנות ועד השעות המאוחרות בלילה אני בפעילות של חלוקת מזון וסיוע בכל מה שקשור לתרופות לאנשים חולים ואנשים מוגבלים ושינוע".
כמה תושבים נשארו בעיר?
"כמות התושבים פה משתנה. יש רוטציה אצל חלק מהתושבים. יש כאלה שבאים והולכים. זה תלוי בהתפתחויות. אנשים מפורקים מנטלית במלונות ואחרי תקופה כל כך ארוכה אנשים מנסים לחזור הביתה ואז פוגש אותם מטח ואתה רואה אותם עוזבים עוד פעם והולכים. מי שנשאר לגור בעיר הם בעיקר אנשים שפחות מפחדים. קשה להם לחיות בסביבה אחרת ולכן הבית הוא המקום הבטוח שלהם מכל הבחינות".
אתה לא חושש?
"אני חושש אבל אני אדם מאמין. אני לא מתגרה בגורל, אני מאוד זהיר. אני מאוד ממושמע להוראות הפיקוד, אבל אני יוצא לשטח. אני מגיע לכל זירה לפגוש אנשים אם יש כאלו שנבהלו או נפגעי חרדה. כשרוב התושבים מחוץ לעיר יש כמיהה למידע בלייב ואני עושה סרטונים איך העיר נראית".
תאר את קריית שמונה של ימים אלו?
"יש סימנים של חוסר טיפול ויש הזנחה. עם זאת אני רואה ניסיון של העירייה לנסות להשתלט על ההזנחה, אבל במגבלות של הבעיות שיש כאן".
מאחר וזויגי נמצא בעיר הוא מהר מאוד הפך לכתובת בקרב המפונים. האיש שלהם בשטח - מדווח ומטפל במה שצריך. לאחרונה אף החל בפרויקט של ניקיון חצרות בתים.
"זה התחיל מזוג צעיר שפנה אלי עם דמעות וכאב גדול", סיפר זויגי, "הם רק נכנסו לבית חדש, החצר הייתה משהו משמעותי וסוג של הגשמת חלום בעיניהם. הם השקיעו בה 150,000 שקל וממקום הפינוי שלהם במרכז הם ראו בתמונות איך עשביית הפרא השתלטה על החצר והרסה אותה. הם ראו את החלום שלהם נגנז מול עיניהם. הם פנו אלי מה אפשר לעשות, אמרתי שיש לי סיירת ניקיון שניקינו איתה חצרות ושטחים. הלכתי ושיקמתי להם את המקום. שלחתי להם תמונות והם שוב התרגשו עם דמעות בעיניים, הפעם דמעות של שמחה. מאז אני מוצף בבקשות של תושבים שרוצים שננקה להם את החצרות. אבל יש לי מגבלות של ביטחון וגם מזג האוויר קצת עוצר אותנו. יש אנשים שהשתלטו להם מכרסמים על הדירות. הם ריסקו להם את הבתים, הרהיטים ומוצרי החשמל. הם הגיעו לבית ומצאו אותו מפורר".
למה אתה עושה את זה?
"אני כבר 10 שנים פעיל חברתי והפעילות שלי קיבלה תוקף הרבה יותר משמעותי כשהיינו רגע לפני בחירות. עד היום, חמישה חודשים אחרי הפינוי יש אנשים שעדיין לא נפתרו הבעיות שלהם. אני מלווה אלמנה אם לשני ילדים עם צרכים מיוחדים שהילדה שלה עדיין לא במסגרת. אני חייב להודות לאשתי תמר שבחרה להישאר איתי. היא חלק בלתי נפרד מהפעילות שלי. לפעמים יש כמות נפילות מטורפת ולא מצליחים לאתר את הנפילות ואנחנו בשלב הזה נכנסים לתמונה. אשתי איתרה כמה שעות אחרי הנפילה פגיעה בתוך בית בחדר ילדים וקיבלה על זה פרגון מהעירייה".
ציונות אמיתית
הפעיל החברתי דוד קמרי מפעיל גם בימים אלה את סיירת הניקיון שלו בהתנדבות מלאה ומנקה מדי יום את רחובות העיר. ביום שלישי השבוע הוא ניקה את החצר של בית הספר 'המגינים'. "בית הספר מוזנח ועזוב, צמחו עשבים בגובה של שני מטר. זו בושה של העירייה ושל מנהלת בית הספר שלא מתפקדים", הוא אמר בעצב, "העיר מוזנחת, מזבלה אחת גדולה. ברבות הימים במידה ויחליטו לחזור הם יצטרכו לעבוד פי עשר עם עשרות עובדי ניקיון כדי להכשיר את השטחים הציבוריים שהוזנחו במשך חמישה חודשים. המציאות מאוד עגומה. אני לא יכול לנטוש את העיר, תמיד אמרתי שהציונות האמיתית זה לגור בקריית שמונה. להיות על הגבול, לשמש מעין חומת ביטחון. אני גם מחלק אוכל לקשישים שקשה להם לצאת מהבית".
זאת הייתה טעות לדעתך לפנות את העיר?
"זו הייתה טעות. תינוקות ונשים זה בסדר שיישארו בבתי המלון, אבל גברים צעירים זו טעות חמורה ביותר שעזבו. אם בלילה נפלה פצצת מרגמה וצינור מים התפוצץ צריך להגיש עזרה בשיא המהירות ולא לחכות שבוע ימים עד שיתקנו. יש מקלטים וחדרי ביטחון לשעת חירום אם יש הפגזה, אבל אם ננטוש את העיר זה רק מראה שהאויב ניצח אותנו. לא יכול להיות שאנשים נלחמים ונהרגים בעזה ובחורים צעירים בעיר ברחו בגלל הלך רוח שאמרו להם להתפנות".
מה אתה חושב שצריך לעשות עכשיו?
"בעת הזאת כל הצעירים ומי שיכול שיחזור. צריך להמשיך להתנהל בחיי היומיום שמוסכים ובתי המסחר יישארו פתוחים. האחוז הגבוה של האוכלוסייה צריך לחזור ולשמש דוגמה שלא נוטשים בית".
לבד בבניין
ז'קלין הרוש בת ה־73 היא אחת מהתושבים שבחרו להישאר בעיר המופגזת. היא מתגוררת לבדה בביתה ברחוב שפרינצק וממעטת לצאת מהבית מלבד קניות של מוצרי יסוד במכולת הרחוקה מהבית, אליה היא נוסעת בשני אוטובוסים ולסידורים דחופים. "אני בבית ואף אחד מהעירייה או מהרווחה לא מתקשר ולא מתעניין בשלומי", היא מספרת על המציאות הבלתי אפשרית שהיא חיה בה כבר 160 יום, "אני יכולה להיות בבית בלי אוכל שבוע שלם ואף אחד לא יסתכל עלי. יש לי גם בעיות רפואיות, אני אחרי ניתוח בעיניים".
על אף הפחד היומיומי מהטילים, הרוש מתעקשת להישאר בבית. "אני מפחדת אבל אין לי ברירה, אני לא בנויה ללכת להתארח בבית מלון. המצב הזה בושה וחרפה לעירייה וגם לממשלה. אכפת להם רק מעצמם ולא מהאזרחים. זה כבר עבר את הטעם הטוב. אנחנו עכשיו בעוצר, אנחנו גם פליטים, גם שבויים וגם בני ערובה ואף אחד לא מסתכל עלינו. אנחנו מחזיקים את הגבול בקריית שמונה אבל לא מעניין אותם מה קורה לנו. רק ברגע של הבחירות כולם באים ומלקקים. עצוב שזה קורה ככה. המדינה שלנו התהפכה מהקצה לקצה".
את לא מפחדת ממטחי הטילים?
"אני חיה בפחד כי הבית שלי כולו סדוק. גם חדר הביטחון ברח מהמקום. אני לבד בבניין שבו אני גרה. זה מלחיץ, אבל אין לי איפה ללכת, כי כל כמה ימים אני הולכת לבדיקות רפואיות ואני לא רוצה להיות נטל על אף אחד. אני עוברת ככה עוד יום ועוד יום, אבל זה מתחיל לייאש ואני מתחילה להישבר".
קריסה ביטחונית
ראש העיר המיתולוגי של קריית שמונה, פרוספר אזרן, התראיין ל'ידיעות טבריה קרית שמונה' בנובמבר האחרון והצהיר כי הוא אינו מתכוון להתפנות מהעיר ומתח ביקורת על מדיניות הפינוי של הממשלה. גם היום, יותר מחמישה חודשים לאחר תחילת המלחמה, דעתו לא השתנתה.
אזרן: "אני עדיין בעיר בבית שלי, ובחצר שלי עם הנכדים. הכל רגיל. יש קריסה ביטחונית שפתחה לנו פה אזור ביטחון בתוך מדינת ישראל ואילצה את ההנהגה להבריח תושבים ולפנות אותם מביתם. זה אומר ממש לגמור את הרקמה המסחרית והכלכלית באזור הזה ולפגוע חזק מאוד בעתיד שלו. אני חושב שעשו טעות שפינו את העיר. אומרים לי שאני אולי קצת הוזה כי כולם כבר התחילו להתרגל לעניין שאפשר לחיות במרכז הארץ. יש אנשים שחיים מצוין שם וטוב להם, אבל זה לא מתקן את כל מה שיקרה בקריית שמונה. אחרי החזרה כולם יבינו כמה נזקים נהיו בעיר הזאת. הרבה לא יחזרו, יותר ממה שחשבתי. צריך לנסות להתחיל מהתחלה עוד פעם, אם רבע לא יחזרו, העיר תחזור שוב ל-15,000 תושבים, זו עיר? זו אפילו לא שכונה".
איך אתה מסתדר ביום יום?
"אני דואג לעצמי והילדים דואגים לי. אין מסגרת שדואגת לאנשים שנשארו בקריית שמונה. קריית שמונה נשארה עיר בלי ראש ואין שום ארגון שדואג לאנשים שנשארו".