שלוש פעמים ניצחה עדי רייס-דרעי מקיבוץ מגידו את הסרטן, אך לפני כשנה וחצי כשחזר בפעם הרביעית היה די ברור שזה יהיה המאבק הכי קשה. רייס לא ויתרה בקלות, נלחמה לחיות, אבל לפני שבועיים המחלה הארורה הכריעה אותה. בגיל 31, אחרי שהגשימה את חלומה להיות אמא ויחד עם בן זוגה הביאה לעולם תאומות דרך הליך פונדקאות, היא הלכה לעולמה.
לא פחדה
רייס-דרעי ז"ל נולדה וגדלה בקיבוץ מגידו. את בחיר ליבה איתמר הכירה בזמן שירותה הצבאי דרך חברים משותפים. "הכרנו כשאני הייתי בצבא בקורס קצינים ועדי בדיוק הייתה בקורס מכ"ים של מגל ושם התחלנו לצאת", מספר איתמר, "עדי הייתה מ"כית בחוות השומר ועסקה בשילוב של נוער בסיכון בצבא. אחרי זה היא הייתה מ"מ וסמ"פ במחווה אלון. שם היא התעסקה בשילוב של עולים חדשים בתוך המערכת הצבאית".
אחרי השחרור מהצבא עדי ז"ל החליטה להמשיך לעזור לסביבה והחלה ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון ואילו איתמר המשיך בקריירה צבאית. בשנת 2017, בשנה האחרונה ללימודיה וחצי שנה אחרי חתונתם, היא אובחנה עם סרטן השד. "היה כמובן את השוק ההתחלתי אבל היא התמודדה עם זה בגבורה", סיפר איתמר, "היא לא שקעה, היא הרימה ראש ונלחמה בזה כמו פייטרית רצינית".
אחרי שנה של טיפולים והקרנות היא הצליחה להתגבר על המחלה, אבל שמונה חודשים לאחר מכן הגיעה מכה נוספת בדמות סרטן השחלה.
"הוא כבר היה במצב מתקדם והתפשט בחלל הבטן. הטיפול היה מאוד ארוך ומורכב כי כל פעם שטיפלנו בחלק מסוים מצאנו שהסרטן התפשט לחלקים אחרים. עדי הייתה מתארת את זה כמו כיפופי ידיים: פעם היא מנצחת ופעם הסרטן מנצח וכך היא הייתה מתמודדת. בכל ההתמודדות שלה היא לא רק התמודדה עם הסרטן אלא הייתה גם מקור לחיזוק ועוגן לכל מי שסבב אותה. אנחנו הצלחנו לחזק אותה כי היא חיזקה אותנו. היא תמיד הראתה את החוזק שלה כלפי חוץ ונתנה לנו כוחות, גם לעצמנו וגם כוחות לתמוך בה".
איך אתה התמודדת בכל התקופה הזו?
"הסתכלתי עליה והיא נתנה לי המון כוח. ראיתי בחורה מאוד חזקה שמסתכלת על הקושי בעיניים ולא מפחדת להתמודד אתו. היו רגעים קשים וגם היו רגעים חזקים. היא ידעה להרים את עצמה אחרי בדיקה לא טובה שהייתה או מהתקדמות של המחלה. היא ידעה מהר מאוד גם לצאת מהקושי הזה ולהסתכל על הדברים שעושים לה טוב ולהתעסק בטוב: בסביבה ובחברים ובדברים שהיא אהבה לעשות".
הגשימה חלום
חלומה הגדול של עדי ז"ל היה להביא ילדים לעולם ובין הטיפולים היא התחילה בתהליך של שימור הפוריות שבסופו נולדו לעולם התאומות יובל ועידן - החלטה שבדיעבד התבררה כדבר הכי משמעותי שעשתה בחייה.
"זה היה בתקופות היותר טובות של סרטן השחלה. היה איזשהו טיפול שהראה שהוא עובד ואז החלטנו שאנחנו יוצאים לדרך ולא מחכים עוד כי אנחנו לא יודעים מה יהיה עוד שנה ושנתיים ואין זמן לחכות. לא חיכינו שעדי תתרפא, אלא הבנו שאנחנו צריכים לחיות לצד המחלה ולכן עשינו את זה ולא חיכינו למרות שהבנו שעדי חולה ושהדברים בעתיד יכולים להיות לא טובים ושאני אמשיך לגדל את הבנות בלעדיה. היינו מודעים וערים לכל המשמעויות. החלום הכי גדול שלה היה לצאת לתוך תהליך הפונדקאות ולהביא את יובל ועידן לעולם. מה שהיה לה חשוב זה שיישאר ממנה משהו אחרי שהיא הולכת וזה מה שקרה".
זו הייתה הצוואה שלה?
"כן. והיא נלחמה על להיות אמא. זה נתן לה הרבה אנרגיות וחוזק להמשיך להתמודד עם המחלה. להיות אמא היה החלום הכי משמעותי שהיה לה בתקופה האחרונה. עכשיו השליחות שלי היא להמשיך לגדל את התאומות ושהן יחוו כמה שיותר את מה שהיא הייתה ושיכירו מי הייתה אמא שלהן. בחודשים האחרונים לחייה החלטנו לתעד הרבה את חיי היומיום כדי שיישאר זיכרון של האנרגיה והחוויות המשותפות שהיו לעדי עם הבנות. עשינו גם תמונות משפחתיות וקעקוע של המשפחה שיישארו לנו לזיכרון. היא השאירה גם מזכרות של טביעת אצבע שלה עם כל אחת מהבנות כדי שיהיה להן זיכרון מוחשי ממנה".
מה תספר לתאומות כשיגדלו?
"אני אספר להן שהייתה להן אמא שתמיד זרחה ושידרה אנרגיות מאוד חזקות לכל מי שהיה מסביבה והייתה השראה לכולם. שהיא הייתה אישה של נתינה ונתנה הרבה מאוד לאנשים. אני אספר להן שהייתה להן אמא נחושה מאוד ואמא מנצחת ושהיא ניצחה. בכל מקום שהיא פגשה את המחלה היא ניצחה. היא הייתה השראה גדולה: כתבו עליה הרבה דברים וכולם מספרים את הסיפור שכל מי שהיה לצידה הרגיש אנרגיות מאוד טובות וחיוביות. היא תמכה בנו ולא אנחנו תמכנו בה. היא עזרה לנו לעזור לה".
שיחות פרידה
לפני כחודשיים חלה הידרדרות משמעותית במצבה ובשבועות האחרונים לחייה ביקשה עדי להיפגש ולהיפרד מהאנשים הקרובים לה.
"היא ידעה שזו התקופה האחרונה והיה לה חשוב כל עוד היא קוגניטיבית וקצת פעילה ויכולה להקשיב ולדבר, להיפרד מהאנשים הקרובים אליה. היא הכינה לי רשימה של אנשים שמאוד יקרים לליבה ואני תיאמתי את המפגשים האלה לאורך השבועיים לפני שהיא נפטרה. בכל יום באו אליה בין שניים לשלושה אנשים. היה להם מאוד קשה עם הסיטואציה: כל אחד לקח את זה למקום אחר, לחלקם זו הייתה שיחה שמחה עם אנרגיות טובות ולחלקם זו הייתה שיחה יותר מרגשת ואמוציונלית. חלקם השאירו מכתב או מזכרת, משהו שהיה להם חשוב לתת לעדי. אלו היו שבועיים משמעותיים ועוצמתיים. כמה ימים לאחר המפגש האחרון התחילה הידרדרות משמעותית וכבר היה לה קשה לתפקד והמצב הידרדר לאט-לאט עד שהיא נפטרה".
עוד חודש יחגגו התאומות שנה ואיתמר מתכונן לקיים את השליחות ואת הצוואה של עדי והוא אוזר כוחות לגדל אותן. המשפחה והחברים נרתמים ועוזרים ככל יכולתם. "קשה לי ואני חושב שעוד יהיה לי קשה בעתיד. העזרה הכי גדולה שאני מקבל היא מאמא של עדי. היא עכשיו כמו אמא וסבתא: היא ממש מגדלת את הבנות יחד איתי. כמובן עם הרבה עזרה של כל המשפחה של עדי והמשפחה שלי ועזרה ותמיכה גם מחברים שעוזרים עם הבנות".
מה היה בשיחה האחרונה ביניכם?
"היא אמרה לי שהיא מפחדת מה יהיה איתי קדימה ושהיא דואגת לבנות ושמאוד חשוב לה שאני אשאר בקשר קרוב עם המשפחה שלה. זו הייתה שיחה לא פשוטה על כל החששות שהיו לה לקראת הסוף".
היית מוכן להתחלף ולהיות במקומה?
"ברור שהייתי מוכן, אבל הייתי מעדיף ששנינו נישאר ונגדל את הבנות. עצוב לי שהיא לא פה איתי. קשה לי בימים האחרונים אחרי שקמתי מהשבעה. אחד הדברים שיש לי ונשארו לי אלו הבנות שלי שאני יודע שהיא טבועה בהן והן חלק ממנה. הן גם מביאות הרבה אור לבית. הבנות הן כמו מתנה וצוואה להמשך. הן נותנות לי סיבה לקום בבוקר".
המנטורית שלי
מערכת היחסים בין עדי ז"ל לאיתמר לא הייתה רק של זוג אוהבים, אלא גם של חברים טובים. "מעבר לאהבה שהייתה בינינו, עדי הייתה המנטורית שלי בחיים: הערצתי אותה על היכולת שלה להסתכל על הדברים, על היכולת שלה להעביר דעה וביקורת בצורה שהיא מצד אחד אמיתית, וכנה ומצד שני בהרבה רגישות", סיפר איתמר בגעגוע, "היא ידעה לחבר את האנשים ולהוביל אותם לעשות את הדברים בדרך שלה. היא הייתה בשבילי גם החברה הכי טובה שידעה להגיד לי את הדברים בכל שעה ועל כל דבר והייתה גם האור שלי והראתה לי את הדרך קדימה גם ברגעים הכי קשים שלי בקריירה הצבאית ובין עם זה בחיי הזוגיות.
"היא נתנה לי הרבה שיעורים לחיים, רוב מי שאני היום זה בזכותה", הוסיף, "כל הבגרות שלי ומי שאני היום זה הרבה בזכות עדי שהייתה איתי בתהליך ועזרה לי להבין מי אני ומה נכון לנו. הייתה לה רגישות גדולה, היא הרבה יותר בוגרת לגילה גם בשכל וגם ברגש ורואים את זה לפי מעגלי החברים שהיו לה. היה לה מעגל חברים לגילה ומעגלי חברים שגדולים ממנה ב-15 וב-20 שנה. עדי ידעה לחבר את כולן. הרבה אנשים אומרים שהיא הייתה הדבק בקבוצה, היא זו שיצרה את הקשר, תחזקה אותו והייתה שם לאורך הדרך".