מיד אחרי מלחמת ששת הימים בוצע לראשונה השיר שכתב יובב כץ והלחין דוד קריבושי 'בתי את בוכה או צוחקת', שמספר את סיפור המלחמה דרך מה שעבר על קיבוץ גדות שבעמק החולה. כידוע, במשך 18 שנים, משנת 1949 ועד 1967, היה הקיבוץ תחת מתקפות תותחים סורים מהמוצבים שברמת הגולן - "אל-מורתפע" (הנישא), ג'לבינה ודוריז'את. והשיר, שהפך לאחד השירים האהובים עד היום, קיבע את מעמדו של גדות כסמל המאבק נגד הסורים.
בשיר פועלות מספר דמויות - 'ילדה בגדות יצאה ממקלט...', כמובן שמדובר בילדה דמיונית ולא מישהי ספציפית שכץ הכיר בקיבוץ (התנדב בו בשנת 1958), אך כל מי שהייתה ילדה בגדות באותה תקופה ראתה את עצמה ומשפחתה בשיר. כמו רוני לנדאו, היום בת 69, שגדלה בגדות בימים בו הופגז על ידי הסורים. 54 שנים אחרי תום מלחמת ששת הימים ופרסום השיר חזרנו לילדה מגדות, לגולן שהיה כמפלצת וגם נסינו להבין – עד כמה מה שעבר על ילדי גדות אז דומה למה שעובר היום על ילדי הדרום.
רעד שקשה לתאר
גדות הוקמה בדצמבר 1949 בין צידי כביש 918, הידוע כציר הפטרולים. האזור המשקי היה ממזרח לכביש ואזור המגורים, שהיו אז צריפים היו ממערב לכביש. לא היו אז עצים ולכן הקיבוץ היה חשוף לחלוטין בפני הסורים שישבו בגולן. מימיו הראשונים סבל הקיבוץ מהפגזות סוריות ולכן במהלך שנות ה-50 הוחלט להעתיק את הקיבוץ מערבה יותר, כלומר להתרחק מהגבול.
בניית בתי הקיבוץ החדשים היו עם מחשבה כיצד הם יוכלו להיות יותר מוגנים מההפגזות הסוריות. כך למשל גני הילדים נבנו בתוך הקרקע, נפרשו סוללות עפר לאורך כל שטח הקיבוץ וליד כל גן ובית ילדים נבנה מקלט.
לנדאו, לבית אילן, ילידת 1952 גדלה לתוך המציאות הביטחונית של הפגזות וירידה למקלטים. "היו הרבה הפגזות כבדות של הסורים סביב נושא הטיית מי הירדן. זו הייתה תקופת בניית המוביל הארצי", נזכרת לנדאו, "דחיפות האירועים הביטחוניים לא הייתה כזו גדולה, אם נשווה למה שעוברים בשנים האחרונות יישובי עוטף עזה – אצלנו לא היו ימים רצופים של הפגזות. זה היה יותר דליל. גם הנשק היה פחות משוכלל, אבל כשנפלה אצלנו קטיושה היא הרסה את כל המבנה. למרות שכל הבתים נבנו מבטון מזוין. בלילות היו גם לפעמים יריות. איזה חייל סורי משועמם היה יורה, אבל בגלל זה לא הורידו אותנו למקלטים".
ביליתם מן הסתם במקלטים. איך זה היה שם?
"היינו במקלטים לפרקי זמן קצרים. המקלטים עד ששת הימים היו מקלטים בסגנון בריטי. הייתה להם צורה של גליל – מקום צר, ארוך ועם תקרה עגולה. משני צדי המקלט היו מיטות מתקפלות תלויות בשלוש קומות לאורך כל הקיר. במשך היום שתי הקומות העליונית של המיטות היו סגורות והקומה הראשונה שימשה כספסל. היה צפוף. בכניסה למקלט היה חדר מבוא קטן שבו הייתה ההתנהלות הארגונית. סיר למי שרצה לעשות את צרכיו מאחורי וילון קטן, כי לא היו אז שירותים וארון שבו היו מארגנים את האוכל. את האוכל היו מביאים מהמטבח של הקיבוץ גם בזמן ההפגזות. הצוות היה מכין אוכל והיו משנעים אותו לכל מקלט עם כלי שקראו לו 'מנשקה'".
זוכרת את ההרגשה כשפגז נפל בקיבוץ?
"כשפגז קטיושה נפל בחצר הגן זו הייתה הרגשה קשה. רעש מחריש אוזניים, הד חזק מאוד, ענן עשן וריח של אבק שריפה שמצליח לחדור דרך מדרגות המקלט פנימה. כל המבנה רעד שקשה לתאר במילים. הרגשתי שהכול הולך להתמוטט עלי. כילדה זה היה מפחיד. היו ילדים שבכו והיו ילדים שלא. המבוגרים שהיו איתנו החדירו בנו ביטחון. מי שהיה צריך חיבוק קיבל חיבוק. זו הייתה מציאות שגורה. התרגלנו לגדול למציאות הזו עד כמה שזה נשמע נורא. אחרי מלחמת ששת הימים שנכבשה רמת הגולן הייתה שמחה בקיבוץ שלא ניתן לתאר. הנה נפטרנו מהחיים בפחד".
כחודשיים לפני מלחמת ששת הימים, ב-7 באפריל 1967, בעקבות תקרית בה הופלו 6 מטוסי מיג סוריים, ספג קיבוץ גדות הפגזה כבדה בה כמעט כל בתי היישוב נפגעו. לנדאו הייתה אז כבר תלמידת תיכון, בבית הספר האזורי בחולתה, והיא זוכרת היטב את אותו היום.
"זה היה יום שישי. בדרכנו לחכות להסעה שתיקח אותנו חזרה לקיבוץ, התחלנו לשמוע את הפיצוצים המוכרים והלא אהובים. הבנו שקורה משהו. חבר חולתה הגיע פתאום ודיווח שגדות מופגזת ואנחנו לא יכולים לנסוע הביתה. דאגתי מאוד כי אמא שלי שכבה בבית עם גב תפוס ולא הייתה יכולה אפילו לעשות את הצעד למקלט הקרוב. לאחר הרבה זמן שחיכנו הזמינו אותנו לעזור לחברי חולתה להכין ארוחת שישי לגדות. המטבח של גדות נפגע מפגיעות ישירות של קטיושות.
"ב־7 באפריל 1967 הייתה הפגזה כבדה. אמא שלי הסתתרה מתחת למיטה. זה היה המקום הכי בטוח עבורה. אבא שלי רץ מהמוסך הביתה והסתתר יחד איתה מתחת למיטה. הבית שבו הם גרו ספג פגיעה ישירה בצד המזרחי שלו"
"נכנסו למטבח ועזרנו. בישלו שם סיר ענק של אורז ומרק עוף. אחרי שעתיים העמיסו אותנו ביחד עם הסירים ולקחו אותנו לגדות. כשהגענו לגדות לא הכרתי את הקיבוץ. כמות ההרס הייתה עצומה. המון בתים נפגעו, אך המזל שאף אחד לא נהרג. הייתה נהירה של אנשים מכל קיבוצי הסביבה שבאו לעזור. באותו ערב, לאחר הארוחה התכנסו כולם בחדר האוכל וכל אחד סיפר איפה ההפגזה תפסה אותו ואיך הוא ניצל. זה היה ערב מרתק. אמא שלי הסתתרה מתחת למיטה. זה היה המקום הכי בטוח עבורה. אבא שלי רץ מהמוסך הביתה והסתתר יחד איתה מתחת למיטה. הבית שבו הם גרו ספג פגיעה ישירה בצד המזרחי שלו. עוצמת פגיעה של קטיושה בבית זה עוצמה אדירה של רעד, עשן ואבק. זו חוויה מפחידה ביותר".
בלי טראומה
במהלך מלחמת ששת הימים שהתה לנדאו עם יתר חברי גדות במקלט במשך שבעה ימים, כשיצאו ממנו הקיבוץ היה כמעט הרוס לגמרי או כמו שכץ תיאר בשירו – 'אין בתים עוד במשק...'.
אחרי 18 שנים של הפגזות חזר השקט לגדות והוא נשמר עד עצם היום הזה. ובכל זאת, איך התקופה הזו השפיעה נפשית על לנדאו הילדה. איך טיפלו בה? והאם היו אז מרכזי חוסן. "מרכז החסון שלנו הייתה הקהילה שבה חיינו, כלומר חברי קיבוץ גדות שנתנו תחושה יחסית מוגנת לילדים", מספרת לנדאו, "החברים שחיו בגדות היו חדורי הזדהות ומטרה. הם באו לגדות מתוך אידאולוגיה שככה מכתיבים גבולות של מדינה למרות כל הסכנה שבכך. הם היו שלמים עם החיים האלה. יש גם המון שעזבו ולא שרדו את זה. מי שנשאר נשאר מתוך ציונות ומתוך שאיפה לראות את המקום חי, גדל, צומח ומתפתח. לא היו מרכזי חוסן וגם לא פסיכולוגים".
איך התקופה הזו השפיעה על המשך החיים שלך?
"בניתוח לוגי קר - יכולת להתמודד עם פחדים. התקופה הזו עיצבה בי דברים טובים. היא לא השאירה בי טראומה. אני לא מכירה בן גדות שחווה את התקופה הזו וזה השאיר בו טראומה. אולי יש, אבל אני לא מכירה. אני מבינה היטב את מה שעוברים ילדי עוטף עזה, שסובלים כבר 20 שנה מהפגזות מכיוון רצועת עזה. ליבי איתם כבר שנים רבות. אבל יש הבדלים גדולים בין גדות לעוטף עזה - תדירות ההפגזות שהם חווים היא הרבה יותר אינטנסיבית, היום איש איש במרחב המוגן שלו. אנחנו היינו במקלטים, ילדים עם מבוגרים. נכון שלא הייתה טלוויזיה וניידים, אבל היה כל הזמן ניסיון להפגת שעמום במקלט ולייצר תעסוקה כמו לשחק משחקים ולצייר ציורים. גם הרגשנו תמיכה רחבה מהציבוריות הישראלית ומהממשלה. הרגשנו עטופים. דאגו לנו וסיפקו לנו את כל צרכינו עד כמה שניתן היה במציאות הזו. לי יש תמונה עם שרת החוץ דאג גולדה מאיר שבאה לבקר לאחר שספגנו הפגזה. במקרה עמדתי קרוב אליה ונתפסתי בצילום. גם לוי אשכול ביקר אחרי הפגזה ויגאל אלון היה מגיע הרבה לקיבוץ באותן שנים".
למרות מרחק הזמן את מזדהה עם ילדי עוטף עזה?
"הם חווים טראומה כי הרבה יותר מפחיד היום לעומת הזמן שלי. הם מרגישים בודדים בצריח. הם לא עטופים על ידי כל המדינה והם לא רואים את הסוף של הדבר הזה. אני לא אגיד לך שצריך לכבוש את עזה, למרות שהכיבוש של הגולן הפסיק את ההפגזות, אבל זו הייתה תקופה אחרת וגם הייתה פוליטיקה אחרת במזרח התיכון. אני לא מוכנה לשלוט על עוד יותר משני מיליון פלסטינים מעזה, אבל הייתי מצפה מהמדינה לתת לתושבי עוטף עזה את כל מחסורם. לא לקמץ בשום מרכז חוסן, אנשי מקצוע וחדרי ביטחון. המדינה צריכה לדאוג להם בצורה הטובה ביותר וזה לא נעשה בגלל זה הם רגישים כל כך ומרגישים מופקרים. כל ההיבטים הכלכליים צריכים להיות מכוסים על ידי המדינה בצורה הרבה יותר הרמטית".
בית חדש לשיר
ובחזרה לשיר הבלתי נשכח 'בתי בוכה או צוחקת'. לפני שנתיים, לרגל חג ה-70 לקיבוץ, כתב יובב כץ בית חדש ועדכני לשיר שנשמע לראשונה באירוע החגיגי. כץ היה בין מוזמני הכבוד באותו אירוע.
"מבחינה רגשית השיר כאילו נכתב עלי וכך מרגישות כל הבנות שהיו קרובות לי בגיל בקיבוץ. הייתה אז התרגשות גדולה שהקדישו לנו שיר. למדנו אותו בעל פה במהירות שיא. זו הייתה גאוה גדולה עבורנו", אמרה לנדאו והתייחסה גם לשאלה מדוע השיר אהוב גם היום: "הוא שיר שיש לו מלודיה נעימה ומילים חזקות. זה שיר שמסמל תקופה ומסמל מצב ביטחוני כשכל צפון הארץ היה תחת איום של הצבא הסורי. אני אוהבת שני ביצועים שלו. זה של עליזה רוזן ודבורה דותן שביצעו אותו לראשונה וזה של חוה אלברשטיין. לאחרונה פניתי לחוה בבקשה שתקליט מחדש את השיר עם הבית החדש. עדיין לא קיבלתי ממנה תשובה".
הגולן בשיר זוכה לכינוי 'ההר שהיה כמפלצת'. איך חווית את זה כילדה?
"הגולן עד ששת הימים היה מפלצת. כילדה כל הטיולים שלנו והם היו רבים תמיד היו לכיוון מערב. אף פעם לא יכולנו ללכת מזרחה. אפילו צפון או דרום היה מסוכן. זה היה הר מבוצר. הר שירק אש".
6 צפייה בגלריה
מצפה גדות. בעבר המוצב הסורי "(אל) מורתפע" ('הנישא') שממנו ירו פגזים על גדות
(צילום: יוסי וקנין)
מה היחס של הקיבוץ לשיר 54 שנים אחרי?
"ילדי הקיבוץ לומדים אותו. השנה ב-7 באפריל הגיעו לקיבוץ תלמידי כיתות ה'-ו' של בית הספר היסודי האזורי 'מבוא הגליל' ליום מורשת בגדות. הם למדו את השיר, הורדנו אותם למקלטים, הראנו להם את תעלות הקשר והסוללות וסיפרנו להם את מורשת הקרב שלנו".
לנדאו עדיין מתגוררת בגדות, מעולם לא עזבה. הוריה, זיוה ויהושע אילן זכרם לברכה, עזבו את הקיבוץ בשנת 1972 ועברו להתגורר בקרית שמונה. בשנת 1973 נישאה לנדאו ונולדו לה ארבעה ילדים. אחרי 27 שנים נפרדה מבעלה והיום היא חיה עם בן זוגה ג'וני שטרן. והשניים מנהלים יחד יקב משותף – 'יקב שטרן'.