חצי שנה חלפה מאז נגדעו באכזריות חייה של מאיה פודר ז"ל בת ה-26, שגדלה ביישוב שמשית, בידי מחבלי החמאס בשבת ה-7 באוקטובר בפסטיבל הנובה ברעים. חצי שנה שבה הזיכרונות אינם מרפים והגעגוע נוכח בכל פינה.
"הגעגועים גדלים מיום ליום, זה לא נעשה קל יותר", אומרת בעצב האם אילה, " חודש אחרי שקברנו אותה, ב־26 בנובמבר, חגגנו לה יום הולדת. עכשיו אנחנו עומדים לפני פסח ראשון בלעדיה, פעם ראשונה ב-26 השנים האחרונות שאנחנו לא מארחים ולא מתארחים ולא נהיה בבית כי זה קשה מדי וכואב מדי".
להתחבא ולברוח
בבוקר שבת שמחת תורה, עם תחילת מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס על ישראל, הייתה בטוחה אילה כי בתה מאיה נמצאת במקום מוגן ובטוח. "חשבתי שהיא בתל אביב כי יום קודם לכן היא נסעה לחתונה של אחותו של בן הזוג שלה. ידענו שהם בילו בחתונה והיו אמורים לישון שם. בשעה שש וחצי בבוקר כשהתחילו האזעקות התקשרתי אליה, זו הייתה בעצם שיחת הטלפון האחרונה, היא אמרה לי 'אני במרחב מוגן, הכל בסדר'".
רק כמה רגעים לאחר מכן, התחוור להורים הדואגים כי בתם נמצאת בפסטיבל. "הערתי את אבי בעלי ואמרתי לו שהיא בעוטף עזה ובכלל לא באזור שחשבנו שהיא נמצאת. התחלנו להתכתב איתה בווטסאפ, שמענו ברדיו שהייתה חדירה של מחבל על גלשן ממונע ואבי אמר לה שהולכת להיות חדירת מחבלים וביקש ממנה להינעל במרחב המוגן. היינו בטוחים שהיא בממ"ד. היא כתבה לנו: 'אל תדאגו, אני בסדר', זה היה בשעה 7:59 וזו למעשה הייתה הפעם האחרונה ששמענו ממנה".
גם בשעות לאחר מכן לא הפנימה אילה את גודל האסון. "כל היום היינו די רגועים, חשבנו שהיא מתחבאת. מתוך ההיכרות שלנו עם מאיה ידענו שהיא יודעת להתחבא ולברוח. היא שירתה שם בצבא ולא פחדה מהטילים. היא גם נתנה לנו תחושה שהכול בסדר ועקבנו אחרי הטלפון שלה. באיזשהו שלב ראינו שהטלפון שלה הגיע לאזור אופקים".
רק בדיעבד התגלה כי באותם רגעים מאיה ז"ל כבר לא הייתה בין החיים והטלפון שלה נלקח על ידי החבר שלה ליאור בראור, שהצליח להיחלץ מהתופת. "מאיה נסעה לפסטיבל עם רותם נוימן ז"ל, שנרצחה ונמצאה במיגונית, וליאור בראור שהצליח לברוח מהמיגונית. הוא נשכב לא רחוק מתחת לאחת הגופות בשטח. הוא שכב שם שש שעות וכשהוא יצא הוא לקח את הטלפון שהיה ליד מאיה והזעיק עזרה. כשבאו לחלץ אותו הוא השאיר את הטלפון באוטו של השוטר שבא לחלץ אותו. באותו זמן ליאור לא ידע בדיוק מה קרה. כשליאור יצא משם הוא לא דיבר במשך כמה ימים. הוא היה בהלם".
לא סבלה
בארבעת הימים הבאים הוגדרה מאיה ז"ל כנעדרת, כאשר בכל אותו זמן קיוו משפחתה וחבריה שהיא תחזור בחיים. "ביום הראשון היינו בטוחים שהיא מתחבאת ועוד מעט היא תצא והכל יהיה בסדר. לאט לאט הבנו שהיא כנראה לא מתחבאת. קיווינו לפחות שהיא חטופה. התחלנו לחפש אותה, נסעתי לסורוקה ולברזילי ואחר כך ללהב 433 והפעלנו כל קשר אפשרי שייצאו לחפש אותה. כבר מיום שבת בערב, התחילו להגיע חברים שלה והם היו איתנו עד יום רביעי בערב. חיכינו למישהו שיבוא להגיד לנו משהו".
ביום רביעי שאחרי ה־7 באוקטובר, בשעת ערב, קיבלה המשפחה את הבשורה הקשה על הירצחה. "אני חושבת שהייתי מוכנה לידיעה הזאת" אומרת האם, "יש לי שתי בנות צעירות, אליה בת 25 והללי בת 18 והיו פה המון חברים של מאיה. פשוט עברתי מאחד לאחד וניסיתי לעכל יחד איתם ולהחזיק אותם. הגענו בעצם מאירוע של נעדרת למצב של נרצחת וסידורי לוויה ושבעה. עבדתי על סוג של אוטומט".
מאיה ז"ל, שלמדה בשנה האחרונה כסטודנטית לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, גדלה בשמשית והתחנכה בבית הספר העמק המערבי ביפעת שם למדה במגמת תיאטרון.
"היא סיפרה לנו וגם לחברים שלה שהחלום שלה היה להפיק, לביים ולשחק בסרטים שהסוף שלהם הוא סוף פתוח", נזכרת האם, "עד היום אני לא לגמרי מבינה למה. כל יום אני לומדת עליה עוד משהו חדש. היא גם כתבה המון תסריטים קצרים. שבועיים לפני שנרצחה היא כתבה תסריט שמדבר על מה שקרה לה. לקרוא ולא להאמין שהיא כתבה את זה".
חצי שנה אחרי איך החיים ממשיכים?
"החיים ממשיכים עם כאב, חוסר גדול וצער על מה שלא יהיה. יש בי איזושהי תודה על כך שהיא לא סבלה. עשיתי תחקיר וחיפשתי כל שביב מידע בעזרת להב 433 להבין מה קרה לה ברגעים האחרונים. קיבלתי מהם לפני שלושה שבועות תמונה של מאיה לאחר הרצח. בתמונה האחרונה שלה היא נראתה שוכבת, ישנה ורגועה, שאין דם סביבה, מה שאומר שהלב פסק לפעום מייד. עם כל הקושי של לראות את הילדה שלי שוכבת ירויה, היה בזה איזשהו סוף לסיפור וסגירת מעגל. זה היה לי חשוב כי זה נתן לנו תמונה אחרונה וידיעה ברורה וחד משמעית שלא משאירה מקום לספק".
מתנת פרידה
שבוע וחצי לפני אותה שבת ארורה חזרה משפחת פודר מחופשה משפחתית. וזה הזיכרון האחרון שיש לאילה מבתה הבכורה.
"היינו בהפלגה במשך שבוע ביוון. 13 שנים לא נסענו כולנו יחד לחופשה, בילינו שבוע אינטנסיבי ביחד והיה כיף. באיזשהו מקום זאת הייתה מתנת פרידה ממנה, פעם אחרונה שלנו בתור משפחה ביחד. הזיכרון החזק שלי ממאיה זה הצחוק שלה. היא שלחה לי בווטסאפ את הצחוק שלה וכתבה לי: 'אמא, את כל כך אוהבת לשמוע אותו אז שיהיה לך', עד היום אנחנו שומעים את ההקלטה ורואים את הסרטונים שלה וההצגות שלה".
בחודשים האחרונים התחילו המשפחה והחברים במספר פעולות להנצחתה של מאיה ז"ל. "חברים שלה הדפיסו לזכרה חולצה ומדבקות וספרי תמונות. היום אנחנו גרים בזכרון יעקב ומעבר לבית, בשטח ששייך למועצה, עושים גינה לזכרה. נכתבו גם שני שירים לזכרה, שיר אחד יצא לפני חודש בפרויקט 'שרים לזכרם' של בן וייד מאלון הגליל ושיר נוסף שכתבה דניאלה גרין שהקליפ שלו אמור לצאת בימים הקרובים. יש גם מחשבה להוציא ספר לבנות מצווה שמבקש מהילדות לראות את העולם דרך העיניים של מאיה. מה שלמדנו על מאיה זה שהיא ביקשה מכל הסביבה שלה לראות את העולם דרך עיניים טובות. לראות את הטוב בכל אחד ובכל מצב. אפילו בסרטון האחרון שלה מהמיגונית, שקיבלנו לפני מספר שבועות, רואים את כולם בהיסטריה ומאיה עומדת בשקט מסתכלת על העולם רגועה. היא לא הייתה מבוהלת. היה בה איזושהי שלווה".
מרפא וכוח
מאז האסון הפסיקה האם אילה את עבודתה כמעצבת פנים והתמסרה כל כולה לעשייה למען המשפחות שיקיריהן נרצחו בפסטיבל נובה. "אני נמצאת לפחות פעם בשבוע בכנסת. אני בקשר עם להב 433 במסגרת הפעילות שלי בעמותה שהקמנו, עמותת 'ילדי האור' אותה הקימו משפחות נרצחי המסיבות והיא פועלת להנצחה ומיצוי זכויות וחקיקה רלוונטית בכנסת ופעולות הנצחה והנכחה מסביב לעולם".
מה את מצפה מהכנסת שתעשה?
"יש דברים שאין להם פתרון. החוק לנפגעי פעולות איבה היום לא נותן מענה לכל אותם אנשים שלא נמצאים בדיוק בהגדרה. ביטוח לאומי, שהוא בעצם המטפל בנפגעים, לא יכול לטפל במי שלא מצוי בחוק ונופל בין הכיסאות. אני פועלת מתוך שליחות וגם מתוך הרצון האישי שלי להנציח את מאיה, שיראו אותה ויזכרו מי היא וידברו עליה. המקום שלי של לעזור למישהו אחר נותן לי עוד קצת מרפא וכוח".
התסריט המצמרר של מאיה ז"ל: חברתה נורתה ונופלת באיטיות...
א' יושבת בטלפון. לידה מזוודה לבושה בחולצה לבנה והיא מסתמסת עם מישהו בוואצאפ ומחייכת מדי פעם. אווירה של רומנטיקה באוויר, אפילו שיר ברקע. מקבלת מרפק מהחברה שלידה ומבט קטן. מסתכלת בשעה רואה 10:59, סוגרת את המסך ומניחה את הטלפון לידה. נעמדת ומסתכלת קדימה, המצלמה עדיין רק עליה, לא ברור מדוע עשתה זאת. ממתינה מספר שניות, מצלמה יוצאת החוצה, ורואים שהם בטקס יום הזיכרון. ממתינים לצפירה.
מספר שניות נוספות עוברות ומתחילה צפירה. כולם משפילים ראש למטה ורגעים ספורים לאחר מכן נשמעים בומים/קולות, יריות. א' קופאת במקום. כל הרקע זז אבל בהילוך איטי והיא מסתכלת לימינה ורואה שחברתה נורתה ונופלת באיטיות - הילוך איטי לאחור. מסך הטלפון דולק עם מספר הודעות וואצאפ שממתינות בו, לא קשורות למאורע ולאחר מכן המסך נכבה ועל הטלפון רשום 'נזכור'.